Time Out תל אביב About

הערים הכי חרמניות בעולם: קראקוב, עלייך לא היינו מאמינים

אומרים שצעירים כבר לא עושים סקס. מי אומרים? בדרך כלל עיתונאים מבוגרים שכותבים כתבות על זה שצעירים כבר לא עושים סקס כי מישהו אמר משהו כזה בטיקטוק. המציאות, כמובן, שונה למדי, וגם עם הניכור הזילניאלי, הקורונה ועליית הפאשיזם, מתברר שצעירים עדיין חרמנים כמו תמיד ומזדיינים כמו שפנים. איך אנחנו יודעים? כי שאלנו.

>>

מדד הערים הבינלאומי של טיים אאוט בוחן מדי שנה את עמדותיהם של תושבי הערים שבהן המגזין יוצא לאור לגבי העיר שבה הם חיים. אחת מאותן שאלות היא "כמה פעמים את.ה עושה סקס בחודש?", ומתוך התפלגות התשובות קל לחלץ את פיסת הדיאטה שמסמנת את הערים החרמניות ביותר בעולם. ומה נגיד? יש הפתעות בחיים.

לקראת יום האהבה, בחנו במפקדת טיים אאוט העולמית את תוצאות המשאל האחרון, שבו נשאלו 18,500 עירוניים המתגוררים בערים הגדולות בעולם באיזו תדירות הם מקיימים יחסי מין. בראש הדירוג, במקום הראשון המשותף, הדהימו את כולנו קראקוב, העיר השנייה בגודלה בפולין, יחד עם חצי האי הסיני מקאו, הלוא הוא לאס וגאס של המזרח הרחוק. בשתיהן אמרו 67 אחוז מהמשיבים אמרו שהם עושים את הדירטי לפחות פעם בשבוע.

אם את העניין של מקאו עוד אפשר להבין – בכל זאת, עיר חטאים – אז קראקוב היא הפתעה עצומה, אבל רק אם לא הייתם בה, כי מדובר בעיר סטודנטים צעירה ושוקקת עם רובע יהודי טרנדי, סצנת אמנות שוקקת וחיי לילה סוערים. כמו כן מתברר שכל מה שסיפרו לכם על פולניות הוא שקר.

מיד אחריהן, במקום השני, נמצאות גואדלחארה, סאו פאולו ולוקסמבורג, שבהן 66 אחוז מהאנשים שדיברנו איתם נעשים אינטימיים לפחות פעם בשבוע ופורטו הגיעה למקום השלישי עם 64 אחוז. בסיכום הכללי, ובאופן מפתיע הרבה פחות, הוכתרה ברזיל כמדינה החרמניות ביותר בעולם עם שלוש ערים שונות שהשתחלו לטופ-20 ברשימת הערים שעושים בהן הכי הרבה סקס. מקסיקו וקולומביה הוסיפו שתי ערים כל אחת, ובסך הכל תופסות ערי אמריקה הלטינית תשע מתוך 20 המקומות הראשונים ומצדיקות את הסטריאוטיפים על הדרום-מרכז אמריקאים השובבים.

תכלס מקמן. סאו פאולו (צילום: שאטרסטוק/TimeOut)

ומה עם תל אביב? בסקרים קודמים של מדד הערים הבינלאומי, התברגה העיר שלנו כמעט תמיד בטופ-5 של קטגוריות המין הסטוצים, אך מאז המלחמה תל אביב אינה לוקחת חלק בסקר הגלובלי. עוד סיבה טובה לעשות אהבה ולא מלחמה. הדירוג המלא:
1.קראקוב
2. מקאו
3. גואדלחארה
4. סאו פאולו
5. לוקסמבורג
6. פורטו
7. מארסיי
8. בנגקוק
9. ריו דה ז'נירו
10. פנמה סיטי
11. קיימברידג'
12. נאפולי
13. מדיין
14. בריסל
15. האנוי
16. בוגוטה
17. מקסיקו סיטי
18. רוטרדם
19. ברזיליה
20. סאן חוזה
​

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא אחת הקומדיות המפתיעות של השנה

אי שם בשנת 2019, "נערות דרי" של ליסה מקגי הגיעה לנטפליקס. הסדרה האירית התגלתה במהרה כאחת הקומדיות המפתיעות של אותה התקופה בזכות הקאסט, וההרפתקאות של ארבע הגיבורות הצעירות, המקום שסיפק רקע עשיר לחוויות נעורים, והכתיבה הוולגרית והקורעת מצחוק של מקגי. פלא שנתנו לה לייצר סדרה חדשה לנטפליקס? גם הפעם אנחנו באירלנד עם רביעיית בנות נוספות, הפעם קצת מבוגרות יותר, בסדרה "איך להגיע מבלפסט לגן עדן".
>>סת' רוגן נתן למעריצי החבובות את מה שהם רצו. והתוצאה די טובה!

הסיפור מתחיל עם שלוש חברות ילדות שחוזרות לעיירה בה גדלו, בעקבות הודעה מסתורית על מת חברתן. הפעם החבורה שלנו מורכבת מסירשה, תסריטאית שמסוכסכת עם השחקנית הראשית בסדרה המצליחה שכתבה ומאורסת לבימאי הסדרה סב; רובין, נשואה פלוס שלושה בנים שתמיד בלחץ, או כעס; ודארה, מעין שילוב מוצלח בין פיבי בופה למיסטר בין, אישה שלא ממש מצאה את עצמה, ומטפלת באם שמכינה את עצמה לבואו של המוות המתוק. למרות שהכל כאוטי לחלוטין, ולמרות שרעיון ה-"חברי/ות ילדות עם סוד אפל מעברם" כבר שחוק, מקגי מצליחה לייצר כאן קומדיה מצוינת, מפתיעה באיכותה שלא נותנת רגע של מנוחה.

הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא מימד המטא – יוצרת טלוויזיה שיוצרת סדרת טלוויזיה על יוצרת שיוצרת סדרת טלוויזיה. כשסירשה אומרת בשלב מסוים "אני חייבת להגיע לסוף הסיפור", ממש הרגשתי שמקגי אומרת את זה לעצמה. הדבר השני שמצליח באופן יוצא מן הכלל הוא הליהוק – בעיקר בגרסאות הצעירות של ארבע הבנות, אבל לא רק. חלק גדול מהצלחת הליהוק נעוצה בעובדה שהם כוללים לא מעט אוכלוסיות מבלי שזה מרגיש מתאמץ מדי. אף אחד לא דוחף לכם את הגיוון לפרצוף, אבל גם אין אך ורק גוון אחד על המסך.

הדבר השלישי – ומה שהופך את כל החוויה לייחודית – זה שלמרות המסגרת הדי בנאלית מבחינה עלילתית, אי אפשר לדעת מה הדבר הבא שנראה על המסך. כשזאק קרגר יצר את סרט האימה "ברברי", הוא סיפר שבתהליך כתיבת הסרט הוא לא ידע מה הוא עומד לכתוב מראש, אלא בנה את הסרט תוך כדי כתיבה. כך זה מרגיש גם כאן, וזה לגמרי לטובה – אני מרגיש שליסה מקגי הפתיעה את עצמה ככותבת, ולכן הצליחה להפתיע גם את הצופים.לאורך כל הסדרה יש מעין תחושה כאוטית לחלוטין – כל דבר נראה כמו קצה חוט שלא מגיע לשום מקום, וזה מרגיש כאילו המציאות בעולם של מקגי היא רסיסים נוירוטיים של חיי היומיום שהולכים ומסתבכים במשהו גדול יותר.

הסדרה הזאת עמוסה בטוויסטים, ולמרות שכמעט כל אחד מהם יכולתי לנחש מראש, הם לא הדבר המעניין כאן – אלא הדרך המפותלת שהדמויות עושות כדי להגיע אליהם.וזה מה שיפה בבניית הסיפור של מקגי: היא מצד אחד נותנת את התחושה ששום דבר לא נכתב מראש, אבל מספקת סוג של תחושה הוליסטית נוסח "דירק ג'נטלי" (זוכרים את הסדרה/ספר הנהדרים?) שצריך פשוט לסמוך על הדרך ועל הכתיבה שלה, והיא תיקח אותנו למחוז חפצנו. למען האמת, זה כל מה שרציתי ממנה.

בעידן הטלוויזיוני הנוכחי אין הרבה סדרות כאלה. למען האמת, זה מרגיש שהיצירתיות נשחקת – בשנים האחרונות, שבהן אני מבקר, אני ניזון מסדרות אולי יותר מאשר כל תקופה אחרת בחיי, והיכולת של תוכניות טלוויזיה להפתיע אותי הולכת ודועכת, אבל כשיש סדרה כזאת שמצליחה להפתיע לא רק בכל פרק מחדש, אלא בכל סצנה מחדש – אני לגמרי בעדה. זה יכול להיות משהו קטן כמו גרפיטי של "נערות דרי" בדרי, או דמות צבעונית שלא ציפיתי לראות על נופי אירלנד. ובוא נדבר לרגע על הלוקיישן. בשנים האחרונות אירלנד הוצגה כמקום די קודר שמאופיין בצבעי ירוק ואפור, במיוחד בסדרות וסרטי מתח, אבל הסדרה הזאת מציגה פלטת צבעים נוספת לאירלנד, ומספקת זווית ראייה שונה וייחודית דרך עיניה של מקגי.

מבט מעיניים חדשות. "איך להגיע מבלפסט לגן עדן". צילום: יח"צ נטפליקס

"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא סדרה שחייבים לצפות בה, ולא עבור הטוויסטים. הכתיבה של ליסה מקגי היא פשוט יוצאת דופן ואם חשבתם ש"נערות דרי" מופרעת, חכו שתראו את הסדרה הזאת. היוצרת ממש השתחררה מכבלי ההיגיון, ואיכשהו – הכל עדיין הגיוני. ככה כותבים סדרת טלוויזיה ייחודית ומרתקת – ואי אפשר להוריד מזה את העיניים לרגע.
"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: לא כל מוות הוא טראגי, במיוחד כשהוא לא קורה

בשנת 2002 יצא ג'ון דארווין, מורה למתמטיקה מאנגליה, נראה חותר קיאק שלו לתוך אגם באתר נופש. רק למחרת, כשדארווין לא הגיע לעבודה, הוא דווח כנעדר, ומשלחת החיפוש שסרקה את האגם מצאה רק את המשוט, ואת שברי הקיאק שלו – למרות שהאגם היה שקט, דארווין הוכרז כמת. חמש שנים לאחר מכן, ג'ון דארווין ואשתו אנני צולמו ביחד בחופשה בפנמה. הונאת הביטוח ההיסטרית הזו שבתה את סקרנות הציבור הבריטי, ועובדה כבר ל-2 סדרות דרמה שונות (לאחרונה ב"הנוכל, אשתו והסירה"), וגם תרמה ל-3 עלילות בטלנובלות אנגליות. ועכשיו היא הפכה לקומדיה.

"?Can You Keep a Secret" ("אתה יכול לשמור על סוד?") מבוססת, כאמור, על אותו סיפור של ג'ון דארווין, עם כמה שינויים מתבקשים להפוך את הדרמה לקומדיה – כאן בני הזוג הזקנים דבי (דון פרנץ' הנהדרת) ווילהאם (מארק היפ) לא מתכוונים לזייף את מותו של האב, אבל סדרה של טעויות מובילה לכך שהוא מוכרז כמת, והם פשוט זורמים עם זה – ואוספים את כספי בטוח החיים, בזמן שהאב נשאר חבוי בביתו. אבל אם אי פעם ראיתם סיטקום בריטי, או סיטקום בכלל, אתם יודעים שזה לא נשאר כזה פשוט להרבה זמן.

חודשיים אחרי "מותו" של ווילהאם, הבן המדוכדך שלהם מגיע לנחם את אימו, ולראות את ערימת הכסף שקיבלו למענו רק מדכדך אותו עוד יותר – ורק אז האם קוראת לאביו לצאת מהמחבוא, בריא ושלם, יחסית. העניינים ימשיכו להסתבך משם, כי הבן נשוי לשוטרת של העיירה ומתלבט אם לספר לה, וגם מכתב איומים שמגיע למפתן ביתם הופך את העניין לתעלומה, וגם אהבתו של האב לממתקים שמשגעת אותו במחבוא תהיה סיבוך ובאופן כללי, יש המון אתגרים בלהחביא את קיומו של אדם שלם. שש פרקים קולעים כמו שהבריטים אוהבים נחתו בפרמאונט+, ויש סיכוי יותר מסביר שבקרוב תראו את הסדרה גם בשירותי התוכן הישראלים. אבל אל תקבלו רעיונות, ביטוח לאומי לא אוהב נוכלים.
"Can You Keep a Secret?", כל 6 הפרקים עכשיו בפרמאונט+

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב

אלה זמנים משונים שבהם משרד התרבות והאיש העומד בראשו פועלים להשמדת התרבות הישראלית וחיסולו של המעמד היצירתי, ואת הנזקים שהם כבר חוללו ומחוללים יקח שנים לתקן, במקרה הטוב. אבל בעוד מיקי זוהר מבטל פרסים ומקצץ תקציבי תמיכה בתרבות – שעוד קודם לכן היו מהנמוכים בעולם המערבי – עיריית תל אביב-יפו מגדילה את התמיכה בתרבות ומשיקה טקס פרסי תיאטרון חדש משלה.

>> כמה רפי: אחרי יותר מדי זמן בהפסקה, המיני קלאב של התדר חוזר
>> הערים הכי חרמניות בעולם: קראקוב, עלייך לא היינו מאמינים

טקס פרסי התיאטרון של תל אביב-יפו לשנת 2025 יתקיים לראשונה בחודש הבא (8.3) בתיאטרון הלאומי הבימה, פרס שנתי חדש שנועד להוקיר את תרומתם של תיאטראות העיר לרוחה של תל אביב-יפו ולחזק את מעמדה כעיר התרבות של ישראל וכמרכז משגשג ליצירה, להפצה ולהשראה. הפרס מצטרף לשורת הפרסים הוותיקים והיוקרתיים שמעניקה העירייה זה עשרות שנים בתחומי התרבות, האמנות והיצירה.

היום (שני 16.2) פרסמה עיריית תל אביב-יפו את רשימת המועמדות והמועמדים הסופית ל"פרס התיאטרון של תל אביב-יפו" לשנת 2025 בקטגוריות התפקיד הראשי, תפקיד, פריצת השנה, הצגת השנה, מחזה השנה, בימוי, תפאורה, תאורה, תלבושות, תרגום, מוזיקה. את רשימת המועמדויות מוביל "נשמות", המחזה המקורי של רועי חן בבימויו של איתי טיראן בתיאטרון גשר, עם שבע מועמדויות. מיד אחריו מתייצב העיבוד של "קרנפים" בבימויו של יאיר שרמן בבית לסין עם שש מועמדויות. על פרס התפקיד הראשי, שאינו מחולק לקטגוריות מגדריות, יתמודדו יבגניה דודינה, קרן מור, יחזקאל לזרוב, דביר בנדק ואריאל ברונז.

במסגרת הטקס יוענק פרס מפעל חיים למשורר ולמתרגם אהרן שבתאי כהוקרה על מפעל חיים תרגומי נדיר בהיקפו ובחשיבותו של עשרות טרגדיות יווניות עתיקות מן השפה היוונית העתיקה, בליווי מבואות והערות מאירי עיניים, שהעמידו יסוד חיוני לדורות של שחקנים ושחקניות, במאים ובמאיות, חוקרים וחוקרות.

פרס התיאטרון של תל אביב-יפו מיועד להפקות של ארבעת התיאטראות המרכזיים בעיר – הבימה, הקאמרי, בית ליסין וגשר – ולהצגות שעלו לראשונה במהלך השנה הקלנדרית שקדמה לטקס. כל אחד מהתיאטראות היה רשאי להעמיד עד ארבע הפקות לבחירת הוועדה. המועמדות והמועמדים בפרסים האישיים נבחרו מתוך הפקות אלו, למעט פרס מפעל חיים, הנבחר בנפרד. הוועדה הבוחרת מורכבת מאנשי מקצוע מובילים בתחום, שזהותם נשמרת בסוד, והרכבה המלא יתפרסם רק לאחר קיום הטקס, על מנת להבטיח הליך בחירה מקצועי, עצמאי ונטול השפעות.

"התרבות בעיר שלנו אינה מותרות. היא מה שהופך אותנו למה שאנחנו: עיר חופשית, יוצרת ובועטת", אמר ראש העיר רון חולדאי, שגם יכבד את הטקס בנוכחותו. "תל אביב–יפו ממשיכה להיות מרכז היצירה התיאטרונית של ישראל, ופרס התיאטרון העירוני הוא הזדמנות להוקיר יצירה אמנותית אמיצה, מגוונת ומקורית שנעשית כאן לאורך כל השנה. באמצעות הפרס אנו ממשיכים לשמור על חופש היצירה מכל משמר, גם מול מי שמנסה לעקר את עולם התרבות שלנו".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בוקה המאוחד: בית הקפה ובר היין ביהודה מכבי התאחדו ללוקיישן אחד

יש אזורים בעיר שבכל יום כמעט נפתח בהם מקום חדש. לא נדיר להתעורר בנחלת בנימין, רוטשילד, דיזינגוף או פלורנטין ולהיווכח שמקום שאהבתם התפייד, ובמקומו צמח עסק חדש. מעצם מהותו, ההייפ מתמקד באזורי בילוי ופחות בשכונות מגורים. לכן אפשר להבין את התרעשה שאחזה ברחוב יהודה מכבי למשמע האיחוד של בית הקפה "בוקה", והבר "בוקה 57" – עסקים ותיקים בני 12 ו-3 שנים בהתאמה – שהשלימו זה את זה מבחינת האופי ושעות פעילות.
>>בר הקוקטיילים מרטינט הולך להיות המקום החם של הרגע להרבה רגעים

"ביום בהיר אחד שאלתי את עצמי אם עסק אחד עובד בבוקר והעסק השני מתחיל בשש בערב, למה לשלם שכירות פעמיים?", מסביר הבעלים עומר פעמוני־אשל, ומספר שניסה להבין במשך שנה שלמה איך לעשות את המהלך במינימום נזק. "חששתי לפגוע בהרגלים של אנשים שיצטרכו להכיר מקום אחר ותפריט אחר. לקח לי להרבה זמן להרגיע את החששות של עצמי ולענות על השאלות".

וכך, ביום בהיר אחד לפני כשבוע וחצי, עבר בית הקפה בוקה, שפעל בחלקו הדרומי של הרחוב (יהודה מכבי 40), אל הבר בגדה הצפונית (יהודה מכבי 57). כשמביטים בתוצאה הבחירה מובנת, כי הבר – וכעת המקום המאוחד – נמצאים ברחבה שטופת שמש בפינת רחוב קטן. צמחייה חדשה וסידור שונה של אזור הישיבה מזריקים חיים חדשים למקום, שמשתנה לאורך היום: בית קפה־מסעדה בשעות הבוקר־צוהריים, ובר שכונתי לשעות הערב. עם שקיעת החמה התאורה מתעמעמת, המוזיקה מתגברת ותפריט האלכוהול מתרחב. תפריט שעות היום עובר למגירה ובמקומו נכנס לפעולה תפריט ערב, כשבשני המקרים נעשו מעט מאוד שינויים, אם בכלל.

המגשים שמזוהים עם בוקה, השקשוקה והבורקס עדיין בתפריט שפותח את היום, וכך גם פיצות ומנות קטנות סוגרים את הערב. אם מחפשים היטב אפשר למצוא חידושים מינוריים כמו חצ'אפורי (צמחוני, ובקרוב גם בשרי) וקרם בוואריה במגירה (כי למה רק לטירמיסו מותר?). "שמרנו באופן מובהק על מנות שהן סימן ההיכר שלנו, כדי שאנשים לא יחשבו שמחקנו את מה שהיה קודם. ברמת האלכוהול מתחנו את הגבולות של עצמנו עם קוקטיילים שמתאימים לבוקר וצהריים, והרחבנו את תפריט היין. זה משהו שאנחנו מתעסקים בו עכשיו ומטפלים בכל האלמנטים".

לשאלה איך הלקוחות מגיבים לשינוי עונה פעמוני־אשל שלאורך השנים בוקה והשכונה הפכו ליחידהה – לטוב ולרע. "אנחנו שומעים את כל הביקורת אבל מקבלים גם טונות פירגון. הקהילה תומכת מאוד במהלך וכולם מסוקרנים לראות מה יקום בצד השני. אני מתכנן הפתעה ונראה אם אצליח להגשים אותה". ההפתעה, ואת זאת אנו מגלים רק מטוב לב, היא מעדנייה אולדסקול, "כמו מכולת של פעם. זה חלום שלא נוטש אותי ומשהו שמאוד מתאים לסביבה ולקהילה".

לאחר שזה יקרה, ובהנחה שדייזי באבן גבירולימשיך לפרוח ושהאיראנים לא יתפוצצו עלינו, הוא מתכנן להמשיך הלאה במלוא המרץ וכבר אוחז בתכנית חומש מסודרת להקמת עסק חדש בעיר בכל שנה, בתחום הקולינריה כמובן. "אני לא רוצה לגעת במשהו שאני לא שולט בו. נישאר באירוח, באוכל ובמוזיקה, ובתל אביב אהובתי הקשה והטובה".
בוקה, יהודה מכבי 57, ראשון-חמישי ושבת 07:30-23:30, שישי 07:30-16:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

משהו ספיישל: 3 מקומות יוצאי דופן שנפתחו בת"א במהלך שבוע האחרון

כבר זמן מה אנחנו מדברים על תקופה קשה שעוברת הסצינה הקולינרית, וזה כמובן עדיין נכון בכל פרמטר – אבל יש להגיד שגם לאורך התקופה הזו, היצירתיות הבלתי נגמרת של המסעדנים בתל אביב ממשיכה להפתיע אותנו. כנראה שכל הצורך להתגמש ולהשתנות מוליד הרבה ניסיונות לחפש את הדבר החדש, המוצלח, הבא שיכבוש את החיך של העיר. גם השבוע ראינו כמה דוגמאות לכך, עם 3 מקומות חדשים שמדגימים עד כמה בכל הנוגע לאוכל, אין קץ ליצירתיות של תל אביב.

קפה בוליווד | אוכל רחוב ממומבאי

עוד בנייטיז הצבעוניות פלורנטין היתה הבית של האוכל ההודי בישראל, וגם כיום אפשר למצוא כמה מסעדות הודיות מקומיות פועלות בשכונה וסביבה, אבל משהו כמו "קפה בוליווד" מעולם לא ראינו כאן – ואדה סבודנה (לביבות מטוגנות), פאב באג'י (תבשיל ירקות עם חמאה), דוקלה (חטיף מאודה אוורירי מקמח חומוס מותסס) ועוד מנות אוכל רחוב קטנות שעד כה היו שמורות בעיקר למטיילים, ורק עכשיו מגיע לארץ. כנראה שמקימי "24 רופי" המיתולוגית היו מתפלצים ממסעדה מודרנית שכזו, אבל פלורנטין 2026 היא מתאימה כמו צ'ילום לג'אראס.
לפרטים נוספים

Aduda | מסגריית קפה

אחד התרגילים שהפכו במהלך המלחמה להרגל תל אביבי הוא מקומות דואליים, כאלו שמתפקדים כשני מקומות באחד. בית קפה שהופך בערב לבר יין כבר הפך לקלישאה מקומית, אבל מסגריית אמן שהופכת בסופי שבוע לבית קפה זה כבר משהו חדש. עידו בן אליעזר – קונדיטור בעברו – רצה שיותר אנשים יגיעו למסגריית האמן והסטודיו לתצוגה שלו, והדרך האפקטיבית ביותר היא להשיג רישיון להגשת קפה, לקנות מכונה יקרה, להביא קפה מבית קלייה ארטיזנלי במושב בית יהושע ומאפים ממאפייה פנטסטית מאכזיב. אמרנו אפקטיבית, לא אמרנו קלה – אבל התוצאה שווה את כל המאמץ.
לפרטים נוספים

Fermentico | סטודיו ליין

אחרי גל ברי היין ששטף את תל אביב בחצי עשור האחרון, זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע מקום שרוצה להעמיק בנושא מעבר לאיזה גבינה מהצלחת שהגישו הכי מתאימה למרלו שהזמנו. פרמנטיקו, שמכונה על ידי הבעלים סטודיו יין, מנסה לדבר בשפת היין בצורה מקצועית אך קלילה, ומציע סדנאות, טעימות ואירועים פתוחים שמיועדים לאנשי יין או סתם למי שאוהב להבין יותר מה הוא שותה. הם קוראים לזה wework לתעשיית היין, "חלל שיש בו את כל מה שצריך ללימוד יין בפורמט אינטימי ומחיר נוח".
לפרטים נוספים

מנצחת: הקריירה הבינלאומית של שירה האס ממשיכה להמריא

אנחנו אוהבים לראות את השחקנים שלנו מפתחים קריירות מצליחות בחו"ל כי זה אומר שגם לנו יש סיכוי (חחחח), וגם כי זה מוכיח שלא הכל גרוע כאן (נו), ובעיקר כי לרובם באמת מגיעה ההצלחה הבינלאומית הזאת (זה כן). ומעטים הם הישראלים בהוליווד שההצלחה שלהם מגיעה להם כמו שהיא מגיעה לשירה האס, מהאדירות שבשחקניות שצמחו כאן.

>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך
>> "אנקת גבהים": אין בעולם דבר פחות סקסי ממונטאז' של סצנות סקס

אחרי ההצלחה הסוחפת של "המורדת" בנטפליקס, התפקיד הראשי המוערך ב"הגופה" של נטפליקס וכמובן ההופעה ב"קפטן אמריקה" של שמארוול (זה יותר או פחות מהאול-סטאר של דני אבדיה?), מבשר אמש אתר התעשייה ההוליוודית "וראייטי" על הדבר הגדול הבא של האס: תפקיד ראשי באפוס השואה "ניצחון הרוח", שמעורר הרבה עניין בעיר הסרטים בגלל זהות המפיק שלו, דיוויד קפלן, החתום בין היתר על "הברוטאליסט" ועל "ג'וזפין", שזכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדנס ומתמודד בימים אלה בפסטיבל ברלין.

האס, שפרצה לתודעה ההוליוודית עם ההצלחה הנטפליקסית המפתיעה של "שטיסל", תגלם אישה שעוזבת את בעלה באמסטרדם של 1937 כדי להתחיל חיים חדשים עם בתה בברלין, ומתחילה זוגיות חדשה עם רב מקומי שמנסה לסייע לכמה שיותר יהודים לעזוב את גרמניה. "יש כאן סיפור על איש טוב שמנסה לעזור לאנשים לצאת מברלין, וכל הפוקוס שלו על זה ופחות על להציל את עצמו ואת המשפחה החדשה שלו", אמר קפלן ל"וראייטי". "הסיפור מתחיל כדרמה רומנטית על מישהי שמנסה למצוא את האושר ואת החיים שהיא רוצה, גם אם זה נראה לא רציונלי".

הסרט נושא במתכוון, כמובן, את שמו של סרט התעמולה המפורסם של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאהל, במהלך ריקליימינג קלאסי. את התסריט כתב גבריאל נוסבאום שגם מביים ויפיק יחד עם זוגתו, השחקנית-בימאית אליזבת' ווד. הסרט צולם כולו במדינת ניו יורק, שם הצליחה ההפקה לאתר לוקיישנים שבהם אפשר היה ליצור חדש את אמסטרדם, ברלין, ליסבון ואוקלהומה סיטי. הצילומים כבר הסתיימו והסרט נמצא בשלב הפוסט-פרודקשן, אך טרם נקבע לו מועד יציאה. יאללה שירה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?