כשאתה רוצה להיות אמן – ועל אחת כמה וכמה אמן בישראל הקטנה – אתה חותם על חוזה מול הקהל, ומול המבקרים. החוזה הולך כך: אתה כאמן עושה כמיטב יכולתך להוציא יצירה שמכבדת את עצמה, ואתה מקבל את העובדה שמהרגע שהיא רואה אור – אנשים יכולים להביע את דעתם לגביה. הקהל מביע את דעתו דרך האזנות וטוקבקים, ואילו המבקרים יכתבו לדעתם מה עובד ומה לא עובד ביצירה – והיוצר צריך לקבל את זה. לא סתם אמנים שעונים למבקרים נשמעים, כמעט תמיד, בעיקר מעוררי רחמים.
>>
עוז זהבי הפר את החוזה הזה, כשהגיב לפני מספר ימים בריאיון לגיא לרר עלביקורת של אסף נבו ב"וואלה! תרבות", ובחר – ברוח הסאבטקסט של הביקורת לטענתו – לגדף אותו ואת אמאשלו. הגישה של נבו בביקורת היתה צינית, ולמרות שאני מסכים עם הרבה ממה שכתב, אני יכול להבין למה זהבי לא הצליח לקחת אותה לתשומת ליבו.אז למרות שבדרך כלל אני נמנע מלפנות ישירות ליוצרים בביקורת שלי (כי אני כותב לכלל הקוראים), הפעם, עוז זהבי, אני אפנה אליך ישירות:תשמע, אני מבין אותך. אתה מגן על היצירה שלך. אתה אוהב את מה שעשית, וזה בסדר. אבל אני רוצה שנעמיק רגע. אני רוצה שאתה, כיוצר, תצא מהביקורת הזאת עם משהו, ושלא תרגיש שכל הטקסט הזה כולו אומר "כוסאמא שלך".
אז קודם כל – שחרר, אחי, שחרר. אתה יכול לא להסכים עם הביקורת, אבל אם תשחרר לרגע את המגננה על הבייבי שלך, אני מבטיח לך שתרוויח יותר. יופי, עכשיו בוא נצלול.בתור התחלה, קשה לי לקרוא ל"תור זהבי", אוסף של שישה שירים, בתואר "אלבום" – וזה היה הסימן הראשון עבורי שרצת על הפרויקט הזה. התחושה העיקרית שיצאתי איתה מההאזנה לשירים היא שרצית לנסות את מזלך כזמר, כתבת כמה שירים, והפסקת כשהרגיש לך שיש מספיק שירים כדי להוציא אלבום. ואין שום בעיה עם זה, אבל מהצד זה לא מרגיש מספיק.
יש בעיה אחרת, והיא שכל אחד רוצה להיות ראפר ו/או זמר (אבל בעיקר ראפר), וכפי שעמיתי נבו ציין, גם אתה ברחת קצת למחוזות ההיפ הופ. יש לנו אינפלציית זמרים, וכל אחד שיודע להבדיל בין דו למי (וגם כאלה שלא) חושב שהוא יכול להיות זמר. זה נהיה בולט עוד יותר כששחקן מפורסם, שידוע פחות בשל יכולותיו המוזיקליות, נכנס לזירה, ולכן הכישלון שלך בתור זמר הרבה יותר בולט מכשלונו של אדם אנונימי שחשב שהוא יכול לשיר. אם היה לך כישרון מוזיקלי של פעם בדור והיה יוצא פה איזה מאסטרפיס מוזיקלי, הייתי עוד מתלהב. אבל המוצר לא משהו, אין משמעות לסדר של השירים, ובקושי יש להם שפה משותפת מלבד סגנון מוזיקלי (וגם זה לא תמיד אחיד).
אבל אולי כדאי שנתייחס גם לתוכן. כשאתה מדבר על פוליטיקה אתה לא נוקט עמדה, כשאתה מדבר על עצמך אתה רק אומר כמה מדהים אתה, והמוזיקה שאתה מייצר (או לפחות המפיק המוזיקלי שלך, ארנון זיו, מייצר) לא חידשה שום דבר. אין בה עומק, ויותר חשוב מזה – אין בזה אמת. לאורך כל הדרך הרגשתי שאתה משקר לי בפנים, לא האמנתי למילה שיוצאת לך מהפה לאורך כל הדרך. דווקא האמנתי לך כששיחקת את איציק בעספור, האמנתי לך כשאמרת שאתה שוכב עם נשים טרנסיות (צעד חשוב שאני מקווה שייזכר יותר מאשר האלבום שלך), ואפילו האמנתי לך כשקיללת את מי שמבקר אותך. אבל הפעם, במוזיקה, זה לא עבד.
אני בטוח שיש לך דעה פוליטית הרבה יותר ברורה ממה שהצגת, ואני בטוח שאתה גם יודע שאתה רחוק מלהיות הגבר על חלל שאתה מתאר כאן. כולנו דפוקים ומכוערים, וזה בסדר גמור, אבל אולי הרגילו אותך להיראות טוב מול אור הזרקורים עד שכבר שכחת איך זה להיות מכוער. רגע, אדבר בשפתך – אי שם לפני עשור, הכרתי שחקנית מוכשרת וחדה שהאתגר הגדול שלה היה ללמוד איך להיות מכוערת. היא כל הזמן היתה מודעת לאיך שהיא נראית ונשמעת, ורק כששיחררה מזה היא הצליחה להביע רגש אמיתי. צריך ללמוד איך להיות מכוער, וזה תקף גם בכתיבת השירים – בין אם זה שיר פוליטי, ובין אם זה שיר מרגש. לא מספיק להגיד איך אתה מרגיש, צריך למצוא לזה ביטוי פואטי מעניין. אלא אם אתה נועה קירל, אבל אתה לא הן, וגם לא נראה לי שלשם אתה מכוון.
בקיצור, עוז זהבי, הכל מתנקז לזה שאם אתה רוצה לכתוב – לך תלמד. אם אתה רוצה לשיר – לך תלמד. בדיוק כמו שלמדת משחק. אז אוקי, הניסיון הראשון שלך כאמן מוזיקה לא הצליח. לא נורא. החדשות הטובות הן שזהו האלבום הראשון שלך, ומכאן אתה רק יכול להשתפר. אז אם אתה רציני בנוגע למוזיקה, הנה כמה טיפים להמשך הדרך:
1.את אף אחד לא מעניין כמה אתה גבר או כמה אתה מדהים. בניגוד למה שאמנים רבים מניחים היום, העצמה עצמית היא לא נושא מעניין לכתיבה – אלא אם כן אתה ראפר, וגם אז אתה צריך לעמוד ברף מאוד גבוה.
2.תלמד עוד מבנים של חריזה מלבד לחרוז כל שורה.
3. שחרר מגננות ואל תתאהב ביצירה, אחרת תהיה עיוור מדי בכדי לשנות אותה. תלמד לקבל ביקורת, גם אם היא טיפהל'ה עוקצנית.
4. תכתוב דברים אמיתיים, כי את ההצגה שאתה מוכר לנו באלבום כבר אי אפשר לקנות.
מקווה שעזרתי, רק אל תקלל את אמא שלי. חבל עליך, היא מרוקאית.
אם צריך עדות נוספת למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, הקולינריה מביאה עוד חיזוק לתחושת הבידוד. דירוג המסעדות הטובות ביותר באזור המזה"ת וצפון אפריקה לשנת 2026 מטעם מדריך 50Best Restaurants שפורסם אמש (שלישי), אינו כולל אף מסעדה ישראלית, אפילו לא אחת. במקום הראשון זכתה מסעדת Khufu’s ממצרים, ואת שאר הפרסים קטפו מסעדות מדובאי, ביירות, ערב הסעודית ואבו דאבי.
>>אני מקלאבין: בית קפה שיקי במיוחד נפתח בשינקין עד השעות הקטנות
דירוג Middle East & North Africa’s 50 Best Restaurants הושק בשנת 2022 כהכרה בפוטנציאל הקולינרי באזור המזה"ת וצפון אפריקה. בתהליך ההצבעה מתבקשים 250 איש מ-19 מדינות ברחבי האזור – כתבי אוכל, מבקרים, שפים, מסעדנים ופודיז, שנבחרו בזכות היכרותם עם סצנת המסעדות המקומית – להצביע לעשר מסעדות, ארבע מהן לפחות מחוץ למדינת המגורים. באותה השנה הראשונה, נכללו בדירוג לא פחות משש מסעדות מישראל. למקום הראשון דאז, מבין הישראליות, הגיעה מסעדת OCD של שף רז רהב, שהתמקמה במקום השלישי המכובד – ואחריה הופיעו ג'ורג' וג'ון (אז עדיין בהובלת שף תומר טל) במקום התשיעי, הבסטה (מקום 14), אנימאר (17), פסקדו מאשדוד (24) ומלגו ומלבר של שף מוטי טיטמן (40) סגרו את הרשימה.

השנים הבאות שיקפו שינוי קל, אך הנציגות הישראלית עדיין תפסה מקומות מכובדים: בשנת 2023 מסעדת a של שף יובל בן נריה נכנסה היישר למקום ה-24, ומסעדת OPA של שף שיראל ברגר קטפה את תואר "One to Watch Award" (מסעדות שצריך לעקוב אחריהן). בשנת 2024 התפרסם הדירוג ללא הטקס הנוצץ שנלווה לו, כי מארגני האירוע הודיעו שהם סבורים שאירוח טקס פרסים חגיגי ואירועים נלווים אינו ראוי בעת הזו, ובכל זאת שיבצו את OCD במקום העשירי המכובד. אחריה דורגו ג'ורג' וג'ון (מקום 20), נומי בכפר מונאש (25), אנימאר (26), מלגו ומלבר (34) ו-OPAי(43).
לקראת ההכרזה על פרסום הרשימה לשנת 2025 עודכנו המסעדות הישראליות כי הן נשארות בחוץ. גורם המקורב לארגון מסביר כי בשנתיים האחרונות הוכנס לתקנון 50 בסט חוק המחייב כל מסעדה שנכנסת לדירוג לקבל קולות משתי מדינות נוספות לפחות, בנוסף למדינת המקור. "למעשה, פיפטי בסט עובר שינוי לכיוון מדריך יותר תיירותי, כשהדגש הוא על בידול ממישלן, וזאת לבקשת נותני חסות מרכזיים שהם לשכות תיירות כמו האמירויות, הונג קונג, ברזיל ועוד". אותו גורם מוסיף ש"בגלל המצב אין כמעט הצבעות של חברי אקדמיה מהמדינות השכנות, ולכן המסעדות הישראליות המעולות שלנו נותרות מחוץ לדירוג".

פרט לשנמוך המעליב, פרסום הדירוג אינו מעורר יותר מדי אמוציות בביצה המקומית. ההכרה בהשפעת הפוליטיקה האזורית ואינטרסים כלכליים בתוספת זרם דליל מאוד של תיירים מעבירה את מרכז הכובד לקהל המקומי, שממילא מסתמך על מקורות מידע אחרים. שף רז רהב, בעל ההישג הנכבד ביותר, מודה שמבאס לראות את המסעדות הישראליות מחוץ לדירוג בפעם השנייה ברציפות, ומזכיר שמאחורי המדריך עומדים מנוע כלכלי ואג׳נדה עסקית. "כנראה שהארגון לא רואה כרגע פוטנציאל תיירותי במדינת ישראל, ובכך גם לא פוטנציאל כלכלי – ואלו חלק מהסיבות שאנחנו מוצאים את עצמינו בחוץ שוב. אני שמח מאוד על השנים שהיינו חלק ומקווה שיגיעו מדריכים נוספים עם שיקולים שונים, לראות את מה שאנחנו יודעים, שהקולינריה בארץ נהדרת ומפתחת ומרגשת שאין כמותה".
תגובת דובר Middle East & North Africa’s 50 Best Restaurants:
"כל המסעדות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, כולל אלו שבישראל, נותרו כשירות להיכלל בדירוג. הרשימה משקפת את הקולות הקולקטיביים של מומחי מסעדות אנונימיים, בהתבסס על המקומות בהם טיילו וסעדו במהלך תקופת ההצבעה. בהינתן הסכסוך והמתחים המתמשכים באזור, דפוסי הנסיעה הושפעו, מה שמשפיע בהכרח על ההצבעה ובסופו של דבר על השאלה אילו מסעדות יופיעו בדירוג של שנת 2026. ארגון '50 Best' אינו משפיע על החלטות הצבעה אישיות, ומחיל את אותה מתודולוגיה בעקביות בכל המדינות. בנוגע לייצוג עתידי, '50 Best' נותר מחויב להכרה בכישרונות הקולינריים הטובים ביותר באזור ולשימוש בפלטפורמה שלנו כדי להציג מצוינות בענף האירוח. הארגון אינו נוקט בצעדים נוספים או מעדיף מדינה כלשהי, שכן הדבר יפגע ביושרה ובאמינות של תהליך ההצבעה. בעוד אנו מכירים בכך שאקלים פוליטי והגבלות נסיעה יכולים להשפיע על דפוסי ההצבעה בשנה נתונה, אנו מחילים את אותה מסגרת בכל האזורים ונותרים מחויבים להוגנות, שקיפות והזדמנות שווה לכל המוסדות הכשירים. אנו בוחנים את מתודולוגיית ההצבעה שלנו באופן שוטף כדי להבטיח שכל הדירוגים יישארו אמינים ומשקפים חוויות סעודה אמיתיות ככל שהנסיבות מתפתחות".
כבר חודשים ארוכים – שנתיים וארבעה חודשים ליתר דיוק – שאנחנו שומרים בכתבתמסעדות הקז'ואל הטובות בעיראת משפט הסיום בפסקה על מסעדת האחים, זו שנוגעת לבראנץ': "ואולי כשהמלחמה תסתיים הם סוף סוף יחזירו אותו. ואז נדע שעוד לא אפסה התקווה לשפיות בארץ". ובכן, על סיום המלחמה אפשר להתווכח, וגם מפלס התקווה אינו להיט – אבל הידיעה על חזרת הבראנץ' מרחיבה את הלב יותר מאשר עוד אייטם עיתונאי. וכשמוסיפים לכך את העובדה שהארוחה מוגשת בכל ימות השבוע (פרט לשבת), ושלצוות מצטרפת שף קונדיטורית מחוננת – אולי יש מקום להאמין שאנו בפתחם של זמנים קצת יותר שפויים.
>>
על פועלם של האחים אסף ויותם דוקטור במלחמת "חרבות ברזל" ראוי שייכתבו ספרים. אבל עד שזה יקרה, ולמי ששהה בממ"ד ללא אינטרנט, נזכיר שמיד לאחר השבעה באוקטובר הם הקימו במסעדה חמ"ל מזון להכנת ושינוע אוכל לחיילים בחזית, למשפחות ולכל מי שנזקק. החצר היפה הפכה למרכז לוגיסטי, שבשיתוף פעולה עם קולגות (R2M, ג'ורג' וג'ון, המרכז הקולינרי אסיף ועוד) ועם ארגון "אחים לנשק" שיגר מדי יום עשרות אלפי מנות מוכנות לשטח.

עוד קודם לכן, בחודשים הסוערים שלפני המלחמה, בלטו הדוקטורים כמתנגדים הקולניים ביותר להפיכה המשפטית מתוך ענף המסעדנות. בשעה שקולגות מילאו פיהם מים מחשש לפגיעה בהכנסות, תלו האחים בחזית המסעדה פסקה ממגילת העצמאות, ועלו לירושלים לבשל למפגינים. "נרתמנו למחאה לא כי אנחנו אנרכיסטים, אלא כי המדינה חשובה לנו ויש דרך להתנהג", הם ניסחו אז את מה שבעיניהם נראה מובן מאליו, אך בעיננו זה כמעט נס.
ובחזרה לבראנץ', כי באנו להרים. הארוחה המיתולוגית, שנעצרה בחריקה עם פרוץ הקורונה ושבה מדי פעם בגרסה כזו או אחרת, חוזרת כעת – ובגדול. הקונדיטורית טולי נווה (נומי, אורנה ואלה) יצרה יחד עם הדוקטורים גרסה מעודכנת לבופה מפעם, כשאת מרכז הבמה תופסים מאפים נפלאים שמחברים בין קונדיטוריה צרפתית לקולינריה מקומית. חביתה וסלט לא תמצאו כאן, וגם לא צלוחיות קטנות עם טונה וקוטג'. במקומם תוכלו לאסוף מהמזנון מאפה כרישה ואבן יוגורט (38 ש"ח); מאפה בצל מקורמל וגבינת שחת (32 ש"ח), פוקאצ'פורי עם גבינת ריקוטה ומאירי, זעתר וביצה וכריך קרואסון עם גרבדלקס פורל מהדן.

פטאייר עם עלי חוביזה מקמח מונבט ומלוואח עם סמנה ובצל ירוק, וגם שקשוקה חוביזה ותרד, צלחת ירקות חתוכים טריים מתובלים בשמן זית ומנות נוספות – חמות וקרות – משקפים את ההיצמדות של שף אסף דוקטור לחקלאות ישראלית, כפי שהיא ניכרת גם בסדרת הדוקו המצוינת "הצלחת של הארץ המובטחת" (כאן 11). "עם אסף נוצר החיבור הכי מדהים בעולם: אני חונכתי על ברכי קונדיטוריה צרפתית ואסף מאוד מקומי. נפגשנו בטעמים ובסגנון", מספרת נווה. "כל חכה שהוא זרק לי תפסתי ורצתי קדימה. הוא נתן לי מסגרת וכיוון, ומשם אני נכנסת לפעולה".
אגף הקינוחים מסחרר ביופיו אפילו יותר מהמלוחים, אם זה אפשרי בכלל. רוגלעך רכים מפוצצים בשוקולד, פחזנית ממולאת קרם מוסלין וניל וקוביית מרמלדת ג’ינג’ר ומאפה אגסים מקורמלים ופקאן נשענים על טכניקה צרפתית מסורתית, אך מקבלים אופי מקומי דרך חומרי גלם ותיבול. קלאסיקות קונדיטוריה זוכות לטייק אוף מכבד, למשל קוגלהוף אלזסי אמיתי, אוורירי ומפודר בסוכר, שהוא מאפה הדגל של נווה, ורולדת תותים נפלאה – גרסה משודרגת שהיא מבססת על הרולדה של סבתה עם סבויארדי (בישקוטי) בעבודת יד, טבולים בתזקיק תותים ממזקקת יוליוס, ומילוי קצפת מסקרפונה עם לאבנה שהדוקטור מכין וזוטה לבנה. וכן, זה טעים, קטיפתי ומוגזם כמו שזה נשמע, אבל עדיין אלגנטי.

פרי החושחש, שנמצא כעת בשיא העונה, מופיע בפאן סוויס שקדים וחושחש ובשבלול פרג ממולא מרציפן בעבודת יד וקליפת חושחש מסוכרת (46-8 ש"ח). כל היופי הזה, זהוב ופריך ומתפצח, מונח על מגשים גדולים, רק לבחור (לא כזה פשוט, אגב) ולסדר לעצמכם מגש פחמימות פנומנלי. וכשם שבכל תחום הם שואפים לטוב ביותר, בעזרתה של נווה נועצים האחים יתד ברשימת הפטיסרי-בולנז'רי הטובים בעיר.

ארוחת הבוקר החדשה/מחודשת מחזירה למסעדת האחים את הצבע ללחיים בתקווה לימים אופטימיים יותר. ההגשה עצמית, לוקחים מגש ויושבים בפנים או בגינה הירוקה, ומי שממהר יכול לארוז ולקחת. בימי שישי התצוגה מתרחבת וכוללת עוגות בחושות, לחמים וחלות כתגבור למכולת, שמתמקדת גם כן בתוצרת מקומית. לשאלה האם זהו האות לחזרה לשגרה ולסוף המלחמה משיב יותם דוקטור בהיסוס ששינוי בהלך הרוח מפיח רוח במפרשים. "בשנתיים האחרונות אנחנו במיינד סט של תמיכה, ועכשיו אפשר לחגוג. המצב חרא, אבל החטופים חזרו. אמנם השלום לא פרץ אבל חזרנו לנשום, ומרגיש לנו לגיטימי לעשות דברים שהם יותר שמחים. כל עוד אחינו החיים היו בשבי, זה לא היה קורה".
אבן גבירול 26, ראשון-שישי 8:00-12:00 (החל מ-6.2), 03-6917171
שלוש תערוכות חדשות: "חוה" של שי זילברמן – שנולדה מתוך מחווה של הושטת היד בניסיון לגעת במקור הממוקם בעבר; "גב אל גב" של גור ענבר – מיצב בעל מספר רב של מרכיבים שמתייחסים לחלל הגלריה ולמבט המשתקף מן החוץ; "אחת-אחת" של רעות רבוח ושלי שביט – מפגש בין שתי אמניות שבו הגוף והחומר מהווים מרחב לבחינת זיכרון, הישרדות ונרטיבים בין־דוריים.
פתיחה בחמישי ב-19:30, בית בנימיני לקרמיקה עכשווית, העמל 17

תערוכת יחיד לגיא ברנרד רייכמן שבה שני גופי עבודה נפרדים, שהמשותף להם מצוי במחווה גופנית יומיומית ומתעתעת – החיוך. בחלל הפרויקטים "רוזי" – תערוכת יחיד לנועה אירוניק, שמציגה ציורים שבהם התמקדות במחוות גופניות, בסגנון ובשפה ציורית הנוטה להפשטה.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1

שתי תערוכות יחיד – הראשונה לגלעד אפרת שמנהל דיאלוג עם עבודותיו של האמן אורי ריזמן; השנייה לעידו בר-אל שמציג עבודות חדשות.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה גורדון, הזרם 5

תערוכת יחיד לצוקי גרביאן שבליבה סדרת ציורי תפנים של בית איטלקי עתיק ברומא, לצד ציורים מהסטודיו, דיוקנאות וטבע דומם.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה רוטשילד אמנות, משה מאור 2

תערוכת יחיד לניצן גלעדי, שמבעד לעדשה שלו העולם כולו הוא קולנוע. רומנטי, דרמטי, פנטסטי, לא מכאן. כל תמונה היא סיפור שלם שמסופר בהרף עין.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה אורית ושדי, בן יהודה 92

תערוכת יחיד ליובל בוכשטב שמציג אוסף של מוביילים תלויים ועומדים שנוצרו מאלמנטים טבעיים מקומיים. העבודות משקפות תהליך מתמשך של ניסוי, צמיחה והתפתחות אישית, תוך שימוש באיזון ותנועה כמטאפורה למצב האנושי.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה B.Y5, בר יוחאי 5

תערוכה קבוצתית העוסקת במלאכות טקסטיל ומעלה שאלה על מקומן בעידן של ייצור מואץ והעתקה אינסופית. העבודות המוצגות נעות בין מלאכות יד מסורתיות לבין פירוק, עיבוד וחשיבה מחודשת על חומרי הגלם, תהליכי העבודה והגוף הפועל.
פתיחה בשישי ב-11:00, בית הבאר, סלמה 6

תערוכת הבכורה של ״קבוצת עליזה״ שברקע שלה עומד הספר ״אליס בארץ הפלאות״ לא כסיפור ילדים, אלא כמנגנון מחשבה – רגע שבו העולם מתפרק והמציאות מקוטעת, בלתי ניתנת לאחיזה.
פתיחה בחמישי ב-19:00, סוטרה, רשי"ף 3 נווה שאנן

חרף העובדה שעירום גברי הוא עדיין טאבו בישראל אפילו שהשנה היא 2026, התערוכה "חופש" היא תערוכת פופ-אפ של אמנות ישראלית גאה שנסובה סביב אמנות הגוף הגברי ותרבות גייז.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה PAN, דיזנגוף סנטר בניין B

תערוכה קבוצתית שעוסקת במגוון נוירולוגי, ומציעה מבט על המרחב בין העולם הפנימי העשיר והמורכב לבין החברה הסובבת אותו.
פתיחה בחמישי ב-10:30, הספרייה למדעי החברה, לניהול וחינוך באוניברסיטת תל אביב

תערוכת יחיד להדס שלגמן, שעוסקת בחיים עצמם, הפנימיים והחיצוניים, שלה ושל כולנו. המבט שלה הוא מבט חד חותך וללא פשרות, עוצמתי חושפני קשה ורך כאחד עם תשוקה בלתי מתפשרת לחשוף ולהראות את הכל.
פתיחה בשבת ב-12:00, גלריה Global Art, מרכז בעלי מלאכה 13

שתי תערוכות יחיד: הראשונה לנעמי מנדל, שעבודותיה עוברות דרך סבכים ועצים, תוך הצצה אופטימית וזהירה, אל עבר המים; השנייה לשמואל גולדשטיין, שמציג עבודות שנראות כמו צילום מטושטש של כד או זר פרחים – אבל הן למעשה ציורי שמן מתעתעים.
פתיחה בשישי ב-11:00, גלריה קרן בר-גיל, נווה רעים 29א' רמת השרון

תערוכה קבוצתית שהעבודות בה נלקחו ממקום מוצאן ומתוך ההקשר המקורי שלהן, וכעת יוצרות ביחד מרחב חדש ומתארות מעגל רחב של התרחשויות גורליות.
פתיחה בשישי ב-12:00, בית הנסן, גדליהו אלון 14 ירושלים

תערוכה קבוצתית שתציג עבודות שעוסקות בעיגול – צורת יסוד הנוכחת ביקום, בגוף, בזמן ובמרחב האנושי. העיגול מופיע בתערוכה כמחווה חומרית ומושגית, כצורה וכפעולה.
פתיחה בחמישי ב-19:00, גלריה אגריפס 12, אגריפס 12 ירושלים

תערוכה קבוצתית שמבקשת להתבונן במרחב שבו הביולוגי והחברתי מתלכדים. האכילה, לכאורה פעולה פשוטה, נושאת עמה שכבות של משמעות: משפחתיות וטקסיות, מחסור ושפע, שליטה וכניעה, עונג ואשמה. הגוף פוגש חומר, והחומר נטען ברגש, בזיכרון ובזהות.
פתיחה בחמישי ב-18:00, גלריה אנגל, שלומציון המלכה 13 ירושלים

תערוכה של קולקטיב חפרפרת שבה עבודות שעושות שימוש בחומרים לא קונבנציונליים – פרוות כלבים, אבק, מוך, תבלינים, צמר פלדה וצלחות חד-פעמיות. הבחירה בחומרים הללו מבקשת להפנות את המבט אל המיותר והמתכלה, ולהעניק לו נפח ומשמעות חדשה בחלל הגלריה.
הגלריה לאמנות גן שמואל, קיבוץ גן שמואל

>> שירי ברוק־שגיא (כדאי שתעקבו) היא משוררת ועורכת בעיתון "הארץ". נולדה ב-73' בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה החדש, "נבואות לאחור" (השקה: חמישי 5.2, הנסיך הקטן), נע בין תקווה להכרה מפוכחת ובין נבואות קדומות לקינה עכשווית. ברקע מבצבצות סצנות תל אביביות יומיומיות. אתם יכולים ורוציםלרכוש את הספר כאן(שיר אחד מתוכו מחכה לכם בקצה השני של הטור)
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא
אני אוהבת לשלם מראש על קורסים כדי לסנדל את הלו״ז שלי כך שיחייב אותי ללמוד משהו כי שילמתי עליו ואז אין לי ברירה אלא להגיע. כך מצאתי את הקריאות המודרכות בהנחיית סופרים בבית אריאלה. המחירים לתושבי העיר מסובסדים, ויש אפילו קפה ותה פושטים (לצד הרגילים) במחיר מסובסד. עד כה הספקתי לקרוא בחברותא בכתבי פסואה, קאמי וסארטר, ורוב שיחות הספרייה זלגו למדרגות בסוף השיעור.יש משהו אופטימי, שלא לומר נאיבי, להתדיין בלהט על אקזיסטנציאליזם כרעיון מופשט, כשמעל ראשנו מרחף באופן תמידי איום קיומי קונקרטי, במיוחד במרחב שעד לא מזמן שימש ככיכר החטופים. ובכל זאת, לפעמים נעים לדמיין שאנחנו חיים ב"מקום תחת השמש", ממש כמו שם הספר שכתב פעם, ב־95' (כשעוד היינו תמימים) בחור צעיר בשם בנג'מין ניתאי, ולא ב"מקום תחת".
שאול המלך 27 תל אביב

אחרי יום עבודה אני אוהבת לצעוד ברגל, מרחוב העלייה דרך שדרות רוטשילד ועד הבימה, או לחוף בוגרשוב. אם צריך לבחור ספוט אחד שאליו מתנקז הכל, זה הקצה של השדרה שנושק לעיגולים של הבימה.בשעת השקיעה אני חולצת את נעלי היום, מתיישבת על הדשא (המלאכותי) ועושה לעצמי קיבוץ בלב העיר. אני נותנת לנערים ולנערות לשחק לפניי, וכשהם מתרגלים אקרו יוגה מקווה שאף לוליין לא ייפול, כדי שיהיה לי מה לצלם.גם אחרי 30 שנה בתל אביב אי אפשר להוציא את הכפר מהנערה. המתח בין הכפרי לאורבני חוזר אצלי שוב ושוב, ובספר יש שורה אחת שמדברת אותו במדויק:
אִי אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עַל עִיר בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שֶׁיּוֹרְדִים בָּהּ כְּפָר
אני משתדלת לשמור על איזון דק בין הזהויות.

פעם בשבוע אני עוברת בשוק החמוד הזה כדי להצטייד באבות המזון שמרכיבים את התפריט שלי – פירות יבשים. בדרך, אני טוחנת כמות שמסכנת את ענף התמרים והקשיו. את תאוות השופינג אני מספקת בקפיצה ל"תבלינסקי" ולרוב יוצאת משם עם צרור מרווה לטיהור, פרחי לוטוס כחול וחליטת ורדים – שילוב שנראה כמו רשימת קניות של מכשפה. עם השקיות, אני עוצרת לנוח קצת בקפה קאימק על כוס צ'אי מקושטת בעלי כותרת.
>> תבלינסקי / לוינסקי 57 תל אביב // קפה קאימק / לוינסקי 49 תל אביב

אם הייתי בגד כנראה שהייתי שמלה שחורה קטנה. יש לי אוסף גותי שמתחרה בהיקפו בקולקציית הנעליים של אימלדה מרקוס. תקציב להרחבת האוסף קצת פחות. את רוב הבגדים שלי אני קונה ביד שנייה – גם חסכוני לכיס ולסביבה, וגם מזמן לארון הבגדים של מורטישיה אדאמס וריאציות חדשות על שחור. היתרון במציאון הוא החלוקה המסודרת לקטגוריות של צבעים, שמאפשרת לי לפסוח על כל הצבעים בדרך למדור האופל. ועוד נקודת זכות, בעיר של חמוצים, המוכרות.ים שם הכי נחמדים בעיר וגם הפלייליסט שמכבד את האוזן שעייפה ממקומות צעקניים. קיצר, אם מחפשות פרזנטורית, אתן יודעות למי לפנות.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)
נפלה עטרת ראשנו. כך חולפת תהילת עולם. זה לא כל כך נעים לראות סטריטס סגור. כל הקלישאות דומות זו לזו, אבל אנחנו אומללים על פי דרכנו – ולא קלה היא לא קלה דרכנו. כי בכל פעם שבתי ואני חולפות בדרך הקבועה מול הוויטרינות הריקות (שבטח תכף יתמלאו במשהו חדיש ומחודש), עולה בזיכרוני תמונה נוסטלגית מן העבר, שמככבת בה ילדה קטנה עם שניצל ענק. לנצח אחי, נזכור אותך תמיד.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב

הבולען הבא של תל אביב.בגדול זה יכול להיות בכל מקום בעיר. הכל מזל. בעיר שחרתה על דגלה את חדוות החפירות ואת אימת רוכבי הוולט, כל מה שנותר הוא לייסד ריאליטי מוניציפלי נושא פרסים לסיכון הבא. ראו הוגרלתם. אפשר לפתח גם פורמט ארצי, כי המצב הכללי גם ככה נראה כאן under construction.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "כן" של נדב לפיד. מניחה שאמרו את זה קודם אבל זה לא משנה. אין נביא בעירו. לפחות פריז איז ברנינג. ישבתי בקולנוע הכי פצפון של לב עם עוד שניים וחצי אנשים ומה אני אגיד – ברגע הראשון התפוצצו לי העיניים מרוב דימויים. אחר כך התפוצץ לי הלב מכל הטו מאץ' הזה. אחר כך צחקתי, גם ההם לידי צחקו במקומות הלא נכונים. אחר כך בכיתי. זה היה מסעיר, פומפוזי, מניפסטי, קיטשי לפרקים, סרט אנטי־תיירותי – אבל לתיירים בלבד.
אבל החלק שמצדיק את קיומו כהמלצה כאן הוא לראות, ואשכרה להרגיש, את תל אביב חיה ונושמת בתוך מציאות רוויה מוות, מ־7 באוקטובר ועד הסיוטים מעזה. מצטרפת לדף המסרים הממש לא רשמי של הסרט: לא למלחמה, לא למיליטריזם, לא לקפיטליזם, לא לשחיתות. כן לאבות החתיכים על אופניים בשדרה. כן לחוף הים האהוב. כן לדירות הרעועות שמרגישים בהן צעירים לנצח. כן לקרחנה, אבל לא כמו זו הנובורישית שבסרט, אלא קרחנה של שמחת חיים. כן לסרט שמדבר, למרות כל האנטי, עברית ואהבה.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בניגוד להמלצה הקודמת, הגלויות של שושקה (זאב אנגלמאייר). הרבה יותר קל לבטא מחאה ברוח של אנטי. קשה יותר לזעוק על דרך החיוב. הציורים הצבעוניים של שושקה, מראשית המלחמה ועד סיום הפרויקט, הצליחו ליצור אהדה ואמפתיה – גם מחוץ להפגנות שם נישאו כשלטי ענק – הודות לבחירה באופטימיות, בסולידריות ובאהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
במקום מתוקן, המדינה הייתה צריכה למסד את התמיכה במשפחות החטופים ששבו, ולא היה נדרש שנור מהאזרח הקטן. אבל כיוון שאין אנו חיים במקום מתוקן אלא ברפובליקת בננה (כן ביחיד, מה יש?) – והמשפחות האלה צריכות מעטפת רחבה גם בהמשך החיים – מצווה לעזור. אני תרמתי ואמשיך לתרום ככל שידי משגת כמובן.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שלא ירש דירה מסבתא ונושא, כמוני, בעול השכירות העושק חודש בחודשו. מרימה לכםן, יודעת כמה זה כבד לבד. אבל לא רק למי שאין להן חדר משלהן, אלא גם לכל אלו שאין להן דרכון משלהן. גם אני נסיכה שנלחמת בדרכונים זרים, ואין לי אחד כזה.
מה יהיה?
אלוקימי יודע, וכפי שזה נראה, הוא גם הכי מקורב כרגע למקום שמתקבלות בו החלטות. אמנם התנבאתי לא רע בספר (שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשור ורואה אור אחרי שרוב הסיוטים התממשו), אבל לא בא לי לבאס. תכל'ס, הכי קל ללכת על נבואות זעם בישראל, כי לרוב הן גם מתגשמות, ואז אנחנו יוצאים צודקים. הלוואי שנחליף אותן בנבואות טעם. יהיה כיפי, תרבותי וטעים, ובטח ייפתחו עוד מלא מקומות אוכל ובילויים בתל אביב. מה לא?
—
"יְמֵי פּוֹמְפֵּיי הָאַחֲרוֹנִים לִמְהִירֵי הַחְלָטָה וַחֲטָאִים קַלִּים" // שירי ברוק-שגיא
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ עוֹמֵד בְּכִכַּר הַלֵּב
מַחְנִיק צְעָקָה פְּנִימִית וּמֵת
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁמַע
אֲבָל הָעִיר שׁוֹתֶקֶת בַּאֲדִישׁוּת
הִיא סְתָם הוֹמְלֶסִית עֲיֵפָה
שֶׁלֹּא רוֹאָה מַטְבֵּעַ שֶׁל אֲגוֹרָה בְּתוֹךְ הַקִּישׁ קִישׁ קָרְיָא שֶׁלָּהּ
רַק תָּבִיא לָהּ עוֹד קָפֶה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים – שֶׁתִּתְעוֹרֵר כְּבָר.בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִיא כָּל הַזְּמַן עֵרָה
עַד שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁמֹעַ חֲתוּלִים מְיֻחָמִים
בֵּין הַחֹשֶׁךְ לְזַנְבוֹת הָאוֹרוּבַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים הָאֵלֶּה
הַתִּקְרוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְחַשְּׁבוֹת מַסְלוּל מֵחָדָשׁ
כָּמָה זְמַן יִקַּח עַד שֶׁהַטִּיחַ יָבִין אֶת הַסְּדָקִים
הָעִיר נֶהֱפֶכֶת לְמִטָּה עֲמֻקָּה לָגוּר בָּהּ
לִתְקֹעַ בָּהּ יָתֵד בְּלִי לְשַׁלֵּם אַרְנוֹנַת תְּשׁוּקָה
רַק לִשְׁתּוֹת אֶת הָרֶגַע בְּדוּכְנֵי הַמִּיצִיּוֹת שֶׁמִּתַּחַת
וּבֵינְתַיִם בַּיָּמִים, הַחַיִּים בַּחוּץ מַמְשִׁיכִים לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים
כְּשֶׁאַתָּה, אֲנִי וְהָעִיר – כְּבָר יוֹתֵר בַּרְזֶל מִנּוֹצוֹתנוֹשְׁמִים תִּקְוָה בַּלֵּילוֹת
וּמֵתִים חַיִּים בַּיָּמִים
וְיֵשׁ לְהַכּוֹת עָלֵינוּ
יֵשׁ לְהַכּוֹת חָזָק
כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ חַמִּים.
>> עם פתיחתה לפני מספר חודשים הבטיחו אנשי OBI – Sound & Kitchen להפוך את המסעדה, שקנתה לה מעמד של אחד ממקומות הבילוי הלוהטים בעיר, ל-HUB של ממש עם תכנים תרבותיים המתקיימים ברווח שבין עמדת הגריל לעמדת הדי.ג'יי, והנה הם מקיימים: מדי יום ראשון לאורך חודש פברואר הם יפתחו את שערי המסעדה לסדרה של מפגשים מסקרנים עם אנשי תרבות וקולינריה, ובראשון הקרוב יתארח שם העיתונאי המוערך אורי משגב, שיערוך ערב של האזנה מודרכת ל"פלסטיק אונו בנד", יצירת המופת של ג'ון לנון (ואלבום הבכורה שלו כסולן). ויש לו לא מעט מה להגיד על זה. קחו טור מיוחד,הכרטיסים שלכם כאן.
>> כולכם נינה: לקחת את צ'כוב ולהביא אותו למלחמה // עודד קוטלר
>> בין מכתוב לבחירה: על יצירה, לידה מחדש והתקופה הזאת // תאיר חיים

פעמוני הכנסייה הרועמים מצלצלים. מסע האשכבה יוצא לדרכו. ואז הזעקה.
"אמא היה לך אותי/ אבל אף פעם לא היה לי אותך/ אני רציתי אותך/ את לא רצית אותי".
ככה זה מתחיל. אני בוכה כשאני כותב את זה. אני בוכה כשאני מקריא את זה. בהצלחה לי במופע הקרוב. תרגמתי פעם את הטקסט הזה, וגם את הטקסט של "אלוהים". הם קלים לתרגום. אמת פשוטה ועירומה. אבל מאוד קשה להקריא אותם בציבור. כי הקול נסדק. השיר שפותח, והשיר שבפועל סוגר את הפלסטיק אונו בנד הם הביטוי הכי עירום, חשוף, מפושט – לא מופשט! דווקא מוחשי להפליא – של אמנות נשגבת, כל הדרך מהפצע והשבר עד ההחלמה, וההשלמה, והקתרזיס.

אין עוד מלבדו. אין כמו לנון, ואין כמו האלבום הזה. אני לא מכיר שום דבר במוזיקה הפופולרית שדומה לו מבחינת התהליך, האומץ, הכנות, הדבקות – והתוצאה הסופית. הפלסטיק אונו בנד (1970) הוא תולדה ישירה של שני תהליכים. האחד הוא הסיקסטיז והביטלס, שאצהיר באיפוק בריטי מתבקש שללנון היה חלק מסוים בהם. השני הוא טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי שלנון וגם יוקו עברו בנפרד ובמקביל אצל הפסיכיאטר הכריזמטי והמתולתל ארתור ג'אנוב.
הדוקטור קרא לזה "Primal therapy". חוזרים לילדות המוקדמת, פותחים, מחטטים, צורחים ובוכים את הנשמה. מודה שאף פעם לא הבנתי עד הסוף מה ההבדל משיטות פסיכולוגיות אחרות, אבל כנראה שאינטנסיביות בחדר הטיפולים (על פי דיווחים היא כללה זחילה ושכיבה על הרצפה) עשתה את העבודה.
לנון, בגאונותו, הצליח לתרגם את זה למוזיקה. התוצאה היא האלבום. כאמור, אינני מכיר משהו שדומה לו. הדארק סייד אוף דה מון של פינק פלויד, למשל, שעוסק בנבכי הנפש והטירוף ונערץ עלי מאוד, נשמע כמו גן ילדים ידידותי למשתמש לעומת החשיפה של לנון. עם טקסטים מדהימים בישירותם ופשטותם, הרכב נגנים מינימלי ותזמור נזירי – אתה עובר עם גיבור מעמד הפועלים המיוסר והמפוכח אודיסיאה של רגש, כאב ויופי.

כשדרור שר, חברי הוותיק עוד מימי "טיים אאוט תל אביב" של תחילת המילניום, פנה אלי בהצעה לחדש את ערבי ההאזנה המודרכת והמוקפדת שנהגתי לקיים לאלבומים שלמים ואהובים במקום החדש שלו, OBI, היה לי ברור שיש רק אלבום אחד שאיתו נתחיל את המסע. זה שבסופו לנון מכריז "אני לא מאמין בביטלס/ אני מאמין רק בעצמי… החלום נגמר", ואחר כך מכניס עוד דמו קצרצר שבו הוא שר, ספק לעצמו, "אמא'לה שלי מתה".
ברגע הזה, כולנו יתומים.
רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?
(במקום 19.90 ש"ח)