Time Out תל אביב About

יש לנו קול ויש מה לראות: 27 תערוכות לסופ"ש

1. תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד // גלריה רו־ארט

תערוכת יחיד לישראל קבלה, שבסדרת עבודות חדשה חוזר אל דימויים שעסק בהם בעבר, מפרק אותם ומותח את גבולותיהם, ונע בין ייצוג קונקרטי להפשטה. העבודות נעשו בפיגמנטים ובאמולסיה אקרילית, לצד טכניקות מעורבות.
פתיחה בחמישי ב־20:00, גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3

2. מצטערת // גלריה P8

תערוכת יחיד לנעמי גיגר שכוללת ספר אמנית חדש. הספר מופיע כעבודה עצמאית וּכסידור התפילה של התערוכה, והתערוכה משמשת בית זמני שממנו יוצא הספר לאוויר העולם.
פתיחה בחמישי ב־19:00, גלריה P8, הפטיש 1

3. מסע בדרכים // גלריה זימאק

תערוכת יחיד ליגאל עוזרי, שהופך את הנוף האמריקאי לבמה לבחינת המיתולוגיה של החלום האמריקאי: הדרך הפתוחה, דיינרים, מוטלים ותחנות דלק הופכים לתחנות במסע דמיוני. בערב הפתיחה תתקיים גם השקה לספר האמן החדש שלו.
פתיחה בחמישי ב־19:00, גלריה זימאק, ה' באייר 68

4. מטבעו שניים // הלובי מקום לאמנות

תערוכת יחיד ליעל יודקוביק, הממשיכה את פעולתה הפיסולית במרחב בשפה המלחימה בין חפצים נטושים, מתועשים (רדי מייד) ולעיתים אורגניים שמצאה באקראי במרחב העירוני.
פתיחה בחמישי ב־20:00, הלובי מקום לאמנות, ארלוזורוב 6

5. תערוכות חדשות // מקום לאמנות

ארבע תערוכות יחיד חדשות: מאירה תדמור מציגה גוף עבודות בן שני עשורים הנע בין פיסול, אובייקט וקולאז׳, בין בנייה לפירוק; לילי כהן פרח־יה מציגה דמויות נשיות ארכיטיפיות על גיליונות נייר מקומטים, עם עלי זהב, כתרים ודוקרנים; רבקה גלעד מציגה צילומים מארכיון בן שני עשורים, מסע וזיכרון; מיכל שני מציגה צילום אנלוגי שמפותח בקפהנול.
פתיחה בחמישי 22.10 ב־20:00, מקום לאמנות, שביל המרץ 5

6. Are You Twins? // פארק התחנה

הצמד בראדרס אוף לייט משיק ספר אמן המסכם עשר שנים של עשייה משותפת, בהוצאה עצמית ובעיצובו של אסף גורל. באירוע תוצג תערוכה מעבודותיהם ויועמדו מוצרים ויצירות למכירה.
חמישי עד שבת, גלריה 14, פארק התחנה

7. תיקוני אמצע החיים // גלריה אינדי

תערוכת יחיד לליאת אלבלינג שמרוקנת את הסביבה העירונית מהכאוס היומיומי והופכת אותה למודל אדריכלי מופשט החושף שברים, הסטות ותיקונים מאולתרים. בחינת המרחב הופכת למנגנון פסיכולוגי של שרטוט מחדש, שבו משקעי הזמן משמשים חומר גלם לתהליך של התבוננות פנימית.
פתיחה בחמישי ב-20:00, גלריה אינדי, שביל התנופה 6

8. לשתוק אסור לדבר // גלריה המקרר

תערוכה קבוצתית הנפתחת לקראת הבחירות ופונה למשמעות הכפולה של המילה ״קול״ – האפשרות לבטא את עצמך והזכות להשתתף בעיצוב העתיד המשותף. בתערוכה משתתפים אמניות ואמנים שעלו לישראל בתקופות שונות, ומציעים מרחב של 'קול שלישי'.
פתיחה בשישי ב־11:00, גלריה המקרר, החשמונאים 90

9. כֹּל שֶׁרֹאֶה פְּנֵי חַמָּה // גלריה הר־אל

תערוכת יחיד חדשה לאלה ליטביץ. ליטביץ עובדת סביב נושאים של נוף ולאומיות, ויוצרת מיצבים העוסקים בטריטוריה עם חיבור להיסטוריה, תרבות ופוליטיקה.
פתיחה בחמישי ב־19:00, גלריה הר־אל, אליזבת ברגנר 8, יפו

10. עדות // גלריה נולובז

תערוכת פופ־אפ ומכירה מעיזבונו של האמן גד תיק ז״ל במרכזה גוף העבודות ״תיאטרון החיים״ – דמויות של נשים, גברים וילדים בקרבה גופנית ספק תמימה ספק מטרידה – ולצדן ציורי נוף צבעוניים ועבודות מאוחרות.
פתיחה בחמישי ב־19:00, גלריה נולובז, שביל המרץ 3

11. Nesting // התחייה 14

תערוכת הבכורה של שחר רוזנשטיין, ובה עבודות שנוצרו במסגרת רזידנסי בבית בהרצל. מתוך התלבטות אם להביא ילדים היא מתבוננת ברגעים דומסטיים קטנים ורכים, בציורים במדיה מעורבת, בקולאז׳ ובפיסול, ומנסה להבין מה הופך רגע לאבן דרך. התערוכה נפתחת במסגרת אירוע OPEN PROCESS בשיתוף עיריית תל אביב־יפו.
פתיחה בשישי ב־12:00, התחייה 14, תל אביב

12. פסטיבל Tea Time // האנגר 11

פסטיבל המוסיקה השלישי לאורן ולזכרן של 18 התצפיתניות והסמב״ציות מנחל עוז, ובו גם תערוכת איורים של מאיירות ומאיירים מובילים, מיצב שולחן ה־Tea Time המשוחזר, מיצב חפצים, מיצב גרפיטי אינטראקטיבי ואירוע איור חי.
שישי מ-13:00, האנגר 11, יורדי הסירה 1, נמל תל אביב

מחוץ לעיר

13. תערוכות חדשות // המשכן לאמנות עין חרוד

חמש נקודות מבט על השבר החברתי והפוליטי: ״תלו את כולם!״ – תערוכה גדולה ומקיפה לרועי רוזן, המשלב אגדות ילדים עם דימויי המלחמה; ״רומיות״ – אורית אקטע מפרקת את דמותן של המנקות התימניות משנות קום המדינה; ״יד מלאה עדשים״ – מיצב רב־ערוצי של הורי יצחקי על הגירה וציונות; ״צל הרים כהרים״ – ציבי גבע מתרגם את החרדה הישראלית לנוף אפוקליפטי; ו״המחזה הגדול בשמיים״ – מיצב של יאיר גלייכר בקומה העליונה של המשכן.
פתיחה בשישי ב־12:00, המשכן לאמנות עין חרוד

14. תערוכה בשיחים // גני רמת הנדיב

תערוכה קבוצתית שבה עבודות פיסול נפגשות עם המרחב החי של הגנים ועוסקת ביחסים שבין הטבע ליצירה האנושית – בחומרים שהאדם מחלץ מן האדמה, בניסיון לקבע זיכרון ובכמיהה לדיאלוג עם עולם הצומח והחי. זו הפעימה הראשונה במהלך מתמשך של הצגת אמנות ברמת הנדיב.
פתיחה בשישי ב־11:00, גני רמת הנדיב

15. חיפה בקול שלה // אודיטוריום חיפה

תערוכה קבוצתית של עבודות שנוצרו במסגרת מעבדת האמנות ״לבחור – לראות – להשפיע״, המפגישה אמנים מקצועיים עם יוצרים שזו התנסותם הראשונה. בצילום, קולאז׳, רישום, פיסול ווידאו הם עוסקים בהגירה, בזהות, בבדידות, בזיכרון משפחתי ובחיים בחיפה.
מבואת אודיטוריום חיפה, שדרות הנשיא 140

16. עמידת עץ // גלריה קרית האמנים, קריית טבעון

תערוכת יחיד לכוכי לוי שבה יערות, עצים, מרחבים פגועים ודימויי גוף הופכים לזירה של חיפוש אחר עמידות – עמידה שהיא לא קיפאון אלא תנועה שיש בה חיים.
פתיחה בשישי ב־11:00, גלריה קרית האמנים, הדגניות 12, קריית טבעון

17. משפחה גרעינית // מוזיאון על התפר, ירושלים

תערוכת יחיד לדן אלון ובה 45 ציורים חדשים ושתי עבודות סאונד. יומן חזותי של חיי משפחה צעירה בתוך מציאות של איום מתמשך, שבו ציורי פנדות אקספרסיביים מתעדים רגעים שנלכדו בין אזעקות.

פתיחה בשישי ב־11:30, מוזיאון על התפר, חיל ההנדסה 4, ירושלים

18. אף אחד לא מכאן // כיכר ספרא, ירושלים

תערוכת יחיד לגלעד כהנא, שמציג שלושה עשורים של יצירה בשפת הקולאז׳ במסגרת פסטיבל אאוטליין. עבודות מתקופות שונות נפגשות זו בזו, והרצף הכרונולוגי נחתך, מוסט ומורכב מחדש.
כיכר ספרא, ירושלים

19. קופסת בנטו לרכבת; שפת מדרכה // גלריה הקוביה, ירושלים

שתי תערוכות יחיד: ורד אליעזרי גנשרוא מסכמת רשמים ממסע במזרח הרחוק – ציורים המזמינים לטעום את האוכל בציור, לקרוא את המרקם ולחוש את החיכוך בין תשוקת החושים לריסון ולאיפוק; נועה צ׳רניחובסקי מציגה עבודה הצומחת משיטוטיה במרחב העירוני – איסוף טקסטורות ודימויים, חומרים אורגניים ומלאכותיים מהמדרכה ומהיומיום.
פתיחה במוצ"ש ב-19:30, גלריה הקוביה, יהושע ייבין 13, ירושלים

20. עולם ניקודים // גלריה אמן, ירושלים

תערוכת יחיד למיכל הלפמן, היוצאת מעולם שנוכחות האמת הסתלקה ממנו: סימני ניקוד יתומים, חפצי סטטוס ואובייקטים טעונים מהמציאות הישראלית, בהם שידות שרופות מניר עוז.
גלריה אמן – המרכז החרדי לאמנות ועיצוב, מרכז ספיר 3, ירושלים

21. אבל אתה מוכרח באמת להתבונן // בצלאל, ירושלים

תערוכה קבוצתית במסגרת פסטיבל אאוטליין – איור ומילים בירושלים: מחווה לדיוויד הוקני. מאיירות ומאיירים מנהלים שיחה פתוחה עם שפתו החזותית – שאלות היסוד שהעסיקו אותו, הנושאים העומדים בבסיס יצירתו והחיפוש אחר דרכים חדשות להתבונן במציאות.
גלריית רו גרין, קמפוס בצלאל, זמורה 1, ירושלים

22. מה שנותר מהסיפור // סדנאות האמנים ירושלים

תערוכת יחיד לשאדי טואפרה, שביצירותיו מופיעות דמויות שאינן שייכות לעולם אחד: בני אדם שיש בהם משהו של חיה, ובעלי חיים הנושאים בעיניהם משהו אנושי.
סדנאות האמנים, האומן 26, תלפיות, ירושלים

23. בין השמשות // גלריה מוסררה

תערוכה משולשת של נלי אגסי, רותי אגסי ומשה רואס בסדרת ״פוטופואטיקה״, בהשראת ״ארץ מבוא השמש״ של דליה רביקוביץ: מרחב דמדומים בין מיתוס למציאות, דרך דימויים של אור ושמש, מסעות ממשיים ומדומיינים וחיבורים בין חומר, זיכרון ונוף.
פתיחה בחמישי ב־19:00, הגלריה החברתית, מוסררה, שבטי ישראל 22, ירושלים

24. חלקיקים; I think of colors // גלריה קרן בר־גיל, רמת השרון

שתי תערוכות יחיד: הראשונה לרונן שהרבני, שבשנתיים האחרונות חקר את דימוי הפיצוץ ברישום, צילום ווידאו; השנייה לאיתמר גלבוע, שעוסקת בהשפעת הצבע על המוח, ומציגה עבודות פיסול וציור על בסיס סריקות מוח ב-mri ועבודות על בסיס ניתוח צבעים של יצירות אמנות אחרות.
פתיחה בחמישי ב-18:00, גלריה קרן בר־גיל, נווה רעים 29א', רמת השרון

25. רוחות מתכנסות // הגלריה העירונית רחובות

תערוכה מעבודותיה של האמנית המנוחה דינה רקנאטי. במרכז התערוכה עומד הפיסול הרך – מדיום שבו אתגרה רקנאטי את הנוקשות הפיסולית המסורתית במתכת או באבן.

הגלריה העירונית לאמנות, גולדין 2, רחובות

26. נוכחות אנושית // בית האמנים, כפר סבא

תערוכה קבוצתית של קבוצת ״מחוץ למסגרת״ ואורחים: מרחב של פרשנויות לדמות האנושית – בין הגוף הפיזי לעקבות, לזיכרון ולזהות חברתית.
בית האמנים, גלר 4, כפר סבא

27. נקודת מפנה // תיאטרון היהלום

תערוכה קבוצתית על שינוי, מעבר והתחדשות באמנות ישראלית עכשווית – על רגעים ששוברים את רצף החיים ומבחינים בין ״לפני״ ל״אחרי״.
גלריית תיאטרון היהלום, היצירה 3, רמת גן

זה היה פרק קורע של "ארץ נהדרת", אבל פריים אחד שבר לנו את הלב

יש כל מיני אנשים שעבורם יום הבחירות הוא יום של מאני טיים: פוליטיקאים, סוקרים, גזלנים בחוף הים וכמובן "ארץ נהדרת". עבור תוכנית הסאטירה של המדינה, הבחירות הן הרגע שבו העוצמה שלה נמדדת – ולשם גם מכוונים הקטעים הטובים ביותר שלה לאורך השנים. כל היצירתיות, הרפרנסים והכתיבה הטובה מגיעים לפיק ביום הבוחר. ואם להאמין למטאפורת המאני טיים הזאת, הרי שהפעם "ארץ נהדרת" הגיעה למאני טיים כשהיא ללא ספק ערוכה למעמד. אמש שודר הפרק השני של העונה – והאחרון לפני הבחירות לכנסת ה-26, שיבואו עלינו בעוד שישה ימים. עוד קודם ליום הבוחר, "ארץ" עלתה להצגה אחת אחרונה – למילים האחרונות שלה רגע לפני שכולנו נלך אל הקלפי.
>> המלך, הטראנס וגאולה פאקינג עמיר: מצעד תשדירי הבחירות ההזויים

אז מה היה ל"ארץ" להגיד לנו לפני שאנחנו הולכים לבחור? את זה אפשר היה להרגיש כבר מהפתיח – הרגע שבו חברי הממשלה רוקדים בתוך משאית, סטייל הקליפ של "ימים יפים", הלהיט של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. בחירת השיר, אני מניח, לא מקרית – השיר המקורי של פנחסוב הוא תמצות הכיף הישראלי. כמאמר הפזמון, "ימים יפים באים עלינו". אבל הימים, מה לעשות, היו פחות יפים בארבע השנים האחרונות.

בוקר טוב אזרחים מחורפנים pic.twitter.com/KGawcDZciz

— ארץ נהדרת (@Eretz_Nehederet) October 20, 2026

שוט שוט, עובר הקליפ על ישראל 2026 ומתאר, בעטיפה נעימה ומרקידה, את הזוועה. מערכת החינוך המידרדרת, טיסת האימים של פליי דובאי, המילואימניקים שלא מפסיקים לטחון, העסקים הקורסים – ובסוף הפריים המצמרר מכולם, הקצב האופטימי מול הקיבוצים המפוחמים פוסט 7.10. זו המסורת ש"ארץ נהדרת", כמו להקת "הדג נחש", יודעת לעשות טוב – לקחת טקסט כואב ומכאיב ולעטוף אותו בערימות של נייר צלופן. כשאתה שומע את השיר, אפשר להגיד שכמעט טוב לך. אתה אפילו צוחק. ורק בסוף מגיע הכאב – כמו בכל סאטירה טובה.

ובכל זאת, הערה קטנה יש לי: לדעתי, אפשר היה לסיים את הקליפ הזה, הקולד אופן של הפרק, עם תמונת הבתים השרופים. הפריים הנוסף, שבו נתניהו שואל "אבל מי יכול להחליף אותי? תנו לי שם אחד", הוא לדעתי כבר קצת להאכיל בכפית. אפקט הזעזוע של סוף המערכון העולץ לכאורה עובד הרבה יותר טוב בלי זה. אם כבר, דווקא שם נמצא הפספוס של המערכון.

בניגוד לפרק הקודם, שניסה לדחוס הרבה בזמן קצר, נדמה שהפעם הסדר שב על כנו – ו"ארץ" גם הרשתה לעצמה, אולי בגלל שזה באמת הסוף, קצת לשחרר. התוכנית הפעם הייתה מרווחת יותר, התאפשרו בה סטיות לכיוון התרבותי והאמנותי (וניגע כמובן בכולן), ובאופן כללי גם האנרגיות היו הרבה יותר במקום. כך זה לפחות הורגש.

הפרק התחיל בפאנל שעיקרו שובו של השד העדתי – סביב ההתבטאות של ינון מגל שכינה את גדי איזנקוט "קוף", תוך התייחסות למוצאו המרוקאי. בתוך ההתייחסות היה גם סאבטקסט של הדיון הפנים-מזרחי. הרגע שבו אבישי בן חיים מנסה, באלף פיתולים, להסביר כמה איזנקוט הוא בעצם לא באמת מזרחי, הוא הרגע שבו "ארץ" לכדה את הבעייתיות שבשיח הפוליטי סביב המזרחיות: בטענה שלפיה מזרחים לא יכולים להצליח, אבל גם אם הם מצליחים – הם מאבדים מהאותנטיות שלהם. הם הופכים ל"עבדים של ההגמוניה" (או למילה שלא נאמרה – "משתכנזים"), ולא לכאלה שהצליחו בעשר אצבעותיהם.

בלב המערכון עמדו שני השחקנים הטובים ביותר של "ארץ" נכון להיום – ערן זרחוביץ' ויניב ביטון, בשניים מהחיקויים הכי טובים שלהם: ינון מגל ואבישי בן חיים, שנמצאים יחד ב"הפטריוטים". אפשר לציין לטובה גם את עומר עציון והחיקוי המעולה ליונתן אוריך סביב "קטארגייט". ובאופן כללי, יחסית לפאנל פוליטי – מוצר שבעיניי "ארץ" מתקשה להצחיק בתוכו – הוא הכיל לא מעט רגעים משעשעים וחיקויים טובים.

מה שעוד היה מעניין הוא כניסתה של גליה אלבין – מי שאמורה הייתה להיות הנגטיב לאמירות של מגל. "ארץ" קוראת היטב את הבולשיט שבהשוואה הזאת – כשמצד אחד נמצא, בעיניי, האדם הכי בולט בתקשורת הימנית, האיש הכי כריזמטי ופופולרי (כמעט כמו ראש הממשלה עצמו), ומנגד נמצאת אלבין – אשת עסקים אמנם, אבל כזו שרחוקה מאוד מהשפעה על השיח. ההתבטאות שלה אכן הייתה מטומטמת, אבל השימוש ב"מי זאת, מי זאת, מי זאת" (דרך מתוחכמת לקדם את העונה החדשה של "הזמר במסכה", ראינו מה עשיתם שם) היה במקום.

אבל הזהב האמיתי של "ארץ", כאמור, הוא לא בתוך האולפן – אלא דווקא כשהתוכנית יוצאת ממנו. ודוגמה נהדרת לכך הייתה המערכון שבעיניי היה הטוב ביותר בפרק, "בואו לשנות אותי". ראשית, לא מובן מאליו ש"ארץ", תוכנית הדגל של קשת, מרימה ככה ל"בואו לאכול איתי" של התאגיד, כולל הקריינות של שי אביבי. שנית, השימוש בריאליטי הוא עוד דבר ש"ארץ" יודעת לעשות מעולה מאז היווסדה – להשתמש בטקסטים טלוויזיוניים קיימים כדי להביע אמירה גדולה יותר.

קצת כמו שהשתמשו ב"אחד נגד 100" של אברי גלעד כדי להביא את "אחד נגד 119" – הסאטירה הבועטת נגד אולמרט ומלחמת לבנון השנייה – כך גם ב"בואו לאכול איתי" נמצאו המרכיבים שמאפיינים את הביקורת, במקרה הזה על גוש השינוי והיחסים המעורערים בתוכו. הלב של "בואו לאכול איתי" הוא, כמובן, הקרינג' – תחושת חוסר ההתאמה שיש בין אנשים ממוצאים ורקעים שונים שצריכים, איכשהו, לשבת סביב שולחן אחד. את הקרינג' הזה אפשר היה בקלות להרגיש גם במערכון.

ולא היה צריך הרבה כדי לגרד את הסאבטקסט – אם החולשה של הצד השמרני במפה היא שהוא פסיכי, אבל העוצמה שלו היא שהוא מפורש ומאוחד, החולשה של הצד הליברלי היא שהוא מכיל בתוכו יותר מדי סתירות ולא מתאחד על סיפור אחד. איזנקוט מביא עממיות, לפיד אליטיזם, יאיר גולן שולף ומהיר חימה, ליברמן איטי ואגרסיבי – וכולם נועלים את הבית בפני הדייר השישי, מנסור עבאס, שנשאר בחוץ עם הבקלאוות וחותם את המערכון עם המשפט החד: "במקום תיקון, יהיה לכם תיקו. מספיק טוב". עקיצה ברורה לחוסר הנכונות של גוש השינוי ללכת באמת עד הסוף בשביל המטרה שלו – מה שנתניהו, כפי שראו גם קודם בתוכנית, מוכן גם מוכן.

בחלק האחרון של הפרק "ארץ" הרשתה לעצמה קצת לשחרר. אחרי "עוד כותרות" (שלא היו בפרק הקודם, בגלל הצפיפות והרצון לדחוס הרבה דברים), הגיע הפאנל התרבותי, בכיכובו של בוי ג'ורג', שמופיע בתחילת נובמבר בתל אביב (חיקוי חביב מאוד של תום יער), ויוסף חדאד, אחד משני להיטים ששרדו מהפרק הקודם. החיקוי של חדאד מעולה – הוא הצליח לשים את האצבע על התזזית שיש אצל "המסבירן", על המעבר בין אנגלית, עברית וערבית, ועל הערבוב הבלתי פוסק שהוא מייצג. והתוצאה בהחלט משעשעת.

הלהיט השני ששרד הוא "משאל הבחירות". אגב, עניינה אותי מאוד הקפיצה של מיכאל "לא נעים אחי" זילבר לתוך המערכון – עוד דרך שבה "ארץ" מצליחה לזהות, עם מערכת הסקאוטינג הטובה שלה, את הדברים שבולטים ברשת ובהומור הישראלי המתחדש. מעניין מתי נראה שם את עומר היקרי. אולי אפילו עוד העונה (אמן).

זה היה פרק מצוין של "ארץ נהדרת". הוא הצליח להביא את כל היתרונות שלה למסך – השחקנים המעולים, החיקויים הפוגעים, הרלוונטיות, מערכוני החוץ, האמירה במיטבה. אבל אחרי כל הצחוקים (והיו הרבה), מה שנשאר, עמוק אל תוך הלילה, הוא הפריים שסגר את מערכון הפתיחה: הבתים השרופים בקיבוצים של עוטף עזה.

אם שאלת המחקר הייתה "עם מה ארץ נהדרת שולחת אותנו לבחירות?", התשובה היא שעם זה. שאפשר למצוא בקלות את כל מה שמצחיק, אבל האמת היא שמתחת לפני השטח מסתתרת זעקת הכאב. "אל תשכחו ללכת להצביע", אמר אייל קיציס בפאנץ' הסיום, "כדי שתהיה כאן ארץ נהדרת". השילוב בין המשפט הזה למערכון הפתיחה הוא הסטייטמנט החזק ביותר ש"ארץ" הייתה יכולה להנפיק. היה מצחיק, היה נחמד, אבל הגיע הזמן למעשים. ישראל רוצה שינוי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

הקסם שבאי-הסדר וקללות אותנטיות. העיר של קאי צור

קאי צור ייסד את קאי דיזיין, סדנת נגרות ומסגרות בוטיק בשוק הפשפשים ביפו, לא רחוק מהמקום בו נולד וגדל. לפני כן הוא ניהל חברות צלילה מקצועית, כי כנראה שלגדול ביפו עם שם כמו קאי מחייב למצוא עבודה בים ולצאת לחופשות גלישה אינדונזיה.

>> סרטים מוזרים וארוחות שהופכות להופעה. העיר של גילי פורת

1. מסעדת היוקרה מתי המקלל

כנראה המקום היחיד בעיר שאפשר לשמוע בו קללות אותנטיות. משלמים רק במזומן, אוכלים איקרה ודג מלוח, ואם באים שבעה חברים ושותים שבע-עשרה בירות – יוצאים עם חשבון של 400 שקל. יוקרה אמיתית לא נמדדת במחיר, אלא נמדדת בזה שאתה לא שוכח את החוויה. וכסאות כתר. למי שלא מכיר, מטלון פינת זבולון.
מטלון 41, תל אביב

2. החוף המערבי

החוף שגדלתי בו. אני מקומי שם, לא תייר ולא מבקר של פעם בשנה – זה הבית שלי.

3. החנות של בני בייקר

בני הוא אופנוען אמיתי, הארליסט משוגע שחי על הקצה בקלנועית. אני אוהב את אי-הסדר בחנות שלו ואת התשוקה שלו לשחזור אופנועים ישנים, בדיוק כמו שלי – זה מרענן לראות מישהו שחי הפוך ממני, שהסדר בחיים שלי מוצא לו איזון באי-הסדר שלו.
צ'לנוב 36, תל אביב

4. הסטודיו של קאי דיזיין

קאי דיזיין הוא הסטודיו שלי לנגרות ומתכת, יושב בלב שוק הפשפשים כבר עשרים שנה. הגעתי לזה אחרי דרך אחרת לגמרי – גדלתי ביפו, שירתי שנים בצבא, ואז ניהלתי חברות צלילה מקצועיות לפני שעברתי לנגרות. היום זה עסק בוטיק שמייצר רהיטים ופרויקטים מותאמים אישית – מטבחים, ארונות, ספריות, עבודות מתכת – עם כל היכולות בבית, כולל CNC והפקת תוכניות עבודה מקצועיות. בזמן הפנוי אני נוסע כל שנה לאינדונזיה לגלוש, ומשקם אופנועים ורכבים קלאסיים. אני חולק כבוד האהבה למלאכה ולים.
מגן אברהם 5, תל אביב

5. פודקאסט הקרנף

ההאזנה הקבועה שלי, תוכן ישראלי שאני לא סומך עליו.

מקום לא אהוב בעיר

שוק הפשפשים ביפו. הניסיון הכפוי של העירייה "לסדר" את השוק הפך מקום שכל הקסם שלו היה באי-הסדר, לשכונה מתה עם שכירויות בסטייל קניון עזריאלי וחניות ריקות. עשרות שנות אופי נהרסו תוך כמה שנות שיפוץ. אני עצמי נמצא שם – הסטודיו שלי, קאי דיזיין, יושב באזור השוק כבר הרבה שנים ואני בן המקום. אני רואה מקרוב איך מקום שהיה פעם לב פועם של יפו הפך לחלל ריק בין שעות הפתיחה של בתי העסק שנשארו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה של רות פתיר "ארץ אם" במוזיאון תל אביב. פתיר חברה יקרה, שגילתה שהיא נשאית של מוטציית BRCA2, מתעדת בתערוכה את המסע האישי שלה בטיפולי שימור פוריות – חדרי המתנה, זריקות הורמונים, שאיבות ביציות – ועושה את זה באמצעות אווטארים מצלמיות פריון עתיקות שנמצאו בארץ. זו התערוכה שכמעט ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה, אבל נשארה נעולה – האמנית והאוצרות סירבו לפתוח אותה עד לשחרור החטופים. התפוצצתי מצחוק בתערוכה במוזיאון – שנינות מדויקת, הומור עצמי, ובסוף גם רגע כבד ורציני, במכה אחת לסנטר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נוטינג היל – הסרט הכי טוב בכל הזמנים, עובד בכל מצב רוח ובכל מצב. יו גרנט שולט.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
התנדבות במשטרה. תפסיקו לחשוב על עצמכם ותעשו משהו חיובי עם כל האנרגיה השלילית. נמאס לי מהתל אביבי המתבכיין.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
רן לדין, מחנות האופניים אוטבק בייק האוס. מסכן, התחתן וגר במטה בננות.

מה יהיה?
כמו תמיד – בריפיט, וזה די אחלה. אני מחכה בקוצר רוח לאבולה שתבוא, לפחות לא יהיו פקקים בדרך להתקנות. אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות ולהעביר את המצא שלי לראשות העיר, בה אתמודד בקרוב: 1. לסיים עם האופניים והקורקינטים החשמליים. זה נגמר- לכו הביתה. 2. לסגור את כל הכניסות לתל אביב מכיוון איילון – אפשר רק לצאת. 3. "טעם העיר תל אביב" יעבור לאשדוד, וכל מה שדומה לזה – תתעוררו, אין בזה תל אביבים. 4. העפיפונים אם המנוע שעפים מעל החוף – גם זה נגמר, לכו תעשו רעש למישהו אחר.

וו טאנג לנצח: זה היה רק עניין של זמן עד שהסיפור הזה יגיע לדוקו

היה היה בשאולין סיפור כל כך מופרך שהוא היה חייב להיות אמיתי. הוא מערב אלבום מוזהב שנוצר על ידי להקה אגדית, עותק בודד שנמכר לנבל על מהעולם האמיתי, מעריץ אדוק שהגשים חלום, שערוריות בין ראפרים, 2 מיליון דולר, הממשל הפדרלי וביל פאקינג מארי. והסיפור הזה, שקרה באמת, סופר בכל כך הרבה דרכים שבורות וחלקיות – כתבות חשפו טפח, ציוצים מסתוריים חשפו טפחיים, אך רב הנסתר על הגלוי. יש סיפורים שכבר בזמן אמת יודעים שיהפכו לדוקו מושלם, ולא היה ספק שהסיפור של "Once Upon a Time in Shaolin" עוד יהפוך לדוקו מושלם.
>> הנקמה: משפחת סימפסון החזירו דמות אהובה שנעלמה לכמעט עשור

הדוקו שיצא בסוף אמנם לא מושלם, אבל בהחלט משלים חלק משמעותי מהתמונה המוזרה סביב הסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג קלאן – פרויקט ששאף להפוך יצירה מוזיקלית לשוות ערך ליצירות שמופיעות במוזיאון, ובדרך יצר שערוריה אמנותית ברמות של בנקסי. כפי ששמו מרמז, "התלמיד של וו טאנג קלאן" מתחיל דווקא מנקודת המבט של טאריק עזמוגל – סילברינגז בשם הראפ שלו – שמגולל את הסיפור על איך הפך מבן למהגרים מרוקאים שגדל בהולנד ומעריץ אדוק של הוו טאנג קלאן לאמן מקורב ומקושר לחברי הלהקה. למעשה, הסרט עובר בערך חצי הדרך (55 דקות, זה לא מעט) של סיפור על החיבור שלו עם הוו טאנג לפני שהוא מתחיל לדבר על אותו אלבום מיוחד.

זה לא במקרה. דרך הסיפור של סילברינגז והמרדף שלו אחר מנהיג הלהקה ריזה אפשר להתחיל להבין את הפילוסופיה והרוח שעומדים מאחורי הרכב הראפ האייקוני, קוד שמערבב תרבות רחוב מניו יורק עם אמנויות לחימה מסין, וחלק מהותי בכל סיפור של הוו טאנג, אך אפילו עוד יותר בסיפור הזה. דימויים של סרטי אמנויות לחימה, נזיר שאולין שנפלט לאמריקה, טקטיקות שח-מט וליריקס אלימים משירי הארדקור היפ הופ מהבהבים לכל אורכו כמסמני מקום, רק מרמזים לרעיונות שיוצרת הסרט ג'ואנה נאטסגארה מנסה לחבר לאירועים בחיים האמיתיים שהסרט מתעד, גם אם בהצלחה חלקית. כן, הסרט מבלה טיפה יותר מדי זמן בניסיון לבנות את סיפור החונכות בין ריזה לסילברינגז ופחות מדי זמן על האירועים המופרעים שמתגלגלים אחר כך – אבל הוא עושה זאת בחינניות לא מבוטלת, ועם המון אהבה לאנשים שעליהם הוא מספר.

בניגוד לסרטים רבים על מוזיקאים גדולים, זהו לא מכתב אהבה לוו טאנג קלאן – אם זה מה שאתם מחפשים, הסדרה "Wu-Tang Clan: Of Mics and Men" תספק את תאבונכם – אלא מכתב אהבה להערצה ועקשנות. דרך ריאיונות עם שני הצדדים, גם האמנים וגם המעריץ, הוא משרטט סיפור על אדם שמשקיע את כל כולו בחלום לפגוש את הגיבורים שלו, ובניגוד לאמרה הידועה, מאושר שהצליח. כן, יש כמה מהמורות בדרך (הסרט משתמש בקטעי ריאיונות כדי להראות איך כמה מחברי הלהקה לא מרוצים מהחלטותיו של המעריץ), אבל זה משתלם, גם אם עוד לא לגמרי ברור איך.

מרגע שסילברינגז יוזם את הרעיון ליצור אלבום של הוו טאנג קלאן שימכר בעותק אחד בלבד לקונה יחיד, הסיפור תופס תאוצה לחלק הביזארי שלו, שמגיע לשיא עם רכישתו על ידי קונה עשיר שהוא לא פחות מנבל על מושלם – אם כי אין מספיק ממנו בדוקו. לא שאני מצפה שנאטסגארה תצליח להביא ריאיון עם מרטין שקרלי, ואשאיר לסרט לספר לכם למה זו דרישה לא הגיונית, אבל דמותו הצבעונית חולפת על המסך מהר מדי ומעט מדי, וגם בחומרים הקיימים לא השתמשו מספיק כדי לבנות עד כמה מופרע האדם והדמות.

זה באמת היה רק עניין של זמן עד שהסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג יזכה לדוקו, ולמרות שהפוקוס ב"התלמיד של וו טאנג קלאן" לא תמיד ממוקד על החלקים המעניינים ביותר, הוא מצליח לשים את סיפור בפרופורציה והקשר, ולהציג את האנשים שמאחריו. בהתחשב בכך שרוב בני האנוש לא יכולים עוד לשמוע את האלבום, והוא עצמו בקושי נשמע בסרט, אפשר לומר שהסרט עושה עבודה טובה לעקוף את הבעיה הקטנה הזו – וגם מצליח להעביר כמה רעיונות מעניינים בתהליך. עכשיו רק נותר לקוות שהאלבום ימצא את דרכו למעריצים ברחבי העולם עוד לפני שיסתיים סעיף ה-88 שנים ללא שימוש מסחרי שלו, כי זו הדרך היחידה להשלים את התמונה על האגדה הזו, שהיתה באמת.
"התלמיד של וו טאנג קלאן", עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

זה כתוב בספרים: הפסטיבל שמוקדש למילה הכתובה חוזר לבית אריאלה

פעם היינו עם הספר, היום אנחנו בעיקר עמה. איננו זוכרים אם כתבו כך בשיר. אולי בספר. איך שלא נסובב את זה, הכבוד למילה הכתובה פחת משמעותית בעידן הרשתות החברתיות, אבל מפעם לפעם אנחנו זוכים לאירוע ששואף להחזיר אותנו אל בין הדפים דרך אירועים בעולם האמיתי, כי אם אי אפשר להוציא מזה סטורי איך ידעו שאנחנו משכילים? בחודש הבא חוזר פסטיבל "כתוב" לבית אריאלה, שם למשך סופ"ש שלם (19-21.11) יקיים סדרה של מופעים, שיחות, סדנאות ומפגשים עם כותבים ויוצרים ששואפים להזכיר שיש שם קסם בין כל הדפים, או לפחות הקינדל. והפעם גם לילדים.
>> יש לנו קול ויש מה לראות: 27 תערוכות לסופ"ש

הפסטיבל, בניהולן האמנותי של דורון גליה-קינד וגליה ברס, יפתח ביום חמישי שימלא את חללי הספרייה במופעים, מוזיקה, שיחות, תערוכות, מפגשי קומיקס וגרסאות חיות של הסכתים אהובים. בין המופעים תמצאו את "בעל פה", שיאתגר שמונה מובילי תרבות – בהם אתגר קרת, נעמי לבוב ואלעד משה (דימה XR) – לבחור טקסט שהם רוצים לדעת דרך הלב, ולדקלם אותו בעל פה, בלי דפים, בלי רמאות; "הביקורת שלא שכחתי", סדרה של שני פאנלים בהם סופרים וסופרות, ולהבדיל מבקרים ומבקרות, ידברו על התמודדות עם ביקורת משני הצדדים והשפעתה על יצירה; "לא שופטים", בית דין לטרנדים ספרותיים בו שבעה אורחים מהקהל יהפכו למושבעים שיצטרכו להכריע איזה טרנד ספרותי מהשנה האחרונה הוא הדבר הכי חשוב שקרה לספרות; "תיבת תהודה", מפגש בין סאונד למילה במסגרתו מוזיקאיות ומשוררים מציגים הדהודים מוזיקליים לטקסטים ספרותיים, בהם עלמה גוב, יעל זלינגר, טאפאש, אלן טיון.

עוד בערב הפתיחה יתקיימו שלושה פודקאסטים חיים שיעסקו בספרות – פופ-אפ של אלעד בר נוי יארח את ד"ר עידו חברוני לדבר על העיבוד הקולנועי ל"אודיסיאה", "מה שכרוך" בהנחיית מיה סלע תסכם את השנה האחרונה בספרות עם יערה שחורי, מתן חרמוני ודרור משעני, ובפודקאסט של המרכז הגאה "המניפה" יארח ידידיה ויטל את המשוררת הטרנסג'נדרית סתיו אתלן, רגע לפני ספרה הרביעי. זאת לצד סדנאות קליגרפיה עברית וערבית, מפגש העוסק בספרי מתכונים ברוח חדשה, עמדת צילום לגלויה נכתבת וסלקשן מוזיקלי שיתנגן במבואת הכניסה מדימה XR ו-Princess Rani – וזה רק הערב הראשון.

בהמשך הסופש יתקיימו סדנאות ומפגשים שמוקדשים יותר למלאכת הכתיבה וחוויית הקריאה, שם בין היתר תמצאו מאסטרקלאס על קומדיה עם גורי אלפי, מועדון קריאה עם רינה מצליח, סדנת מלאכת הרומן הגרפי עם שקד בשן, סדנת כתיבה לאימהות אחרי לידה, מעבדה לטקסטים לבמה עם ג׳ייסון דנינו הולט, סדנת כתיבת ביקורת, מפגשים על הוצאה לאור, עטיפות פרוזה וספרות גרפית ומפגש היכרות עם מועדון הכתיבה "כרונוטופ" בהשתתפות יהוא ירון, כמו גם השקת הבוקלאב החדש של בית איראלה, בהנחיית יובל פלוטקין ובהשראת ספרו החדש "למה לקרוא, או: איך לחיות פעמיים".

אבל אתם יודעים, לא רק אתם צריכים לקרוא יותר, אלא גם הצעירים ביותר שביננו, דור העתיד – ולכן השנה הפסטיבל מציע לראשונה תוכנית לילדים, שבמרכזה יעמוד "מיץ פטל". במרכזה תעמוד תערוכה באוצרות גילי רומן, שתציג עבודות נבחרות מתוך הקול קורא של הוצאת "עם עובד" לבחירת איורים חדשים לספר. מעבר לה יתקיים פרק מיוחד של "שבת בבוקר עם ירדן ודידי" על הספר, סיור תיאטרלי לילדי כיתות ד׳-ו׳ ברחבי בית אריאלה, סדנת פנזין מאויר עם לי קורצוויל שתמציא פרק חדש לסיפור ואירוע אחד שבכל זאת מוקדש רק למבוגרים, שיתקיים עוד בערב הפתיחה, במסגרתו ארבעה קומיקאים יתרכזו כדי להבין מיהו באמת מיץ פטל. אל תצפו לחשיפות מרעישות, רק לדירבון לקרוא קצת יותר.
פסטיבל "כתוב", 19-21.11, בית אריאלה. לפרטים מלאים ורכישת כרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?